זה קרה לכולנו: בעודנו מסתובבים באחת הערים המרכזיות, הבחנו בהתקהלות גדולה ומרעישה. כשהתקרבנו, והבחנו בשילוט נוצרה אצלנו התנגדות אדירה, מעין צורך בלתי ניתן לשליטה להביע את הסתייגותנו מהדעה שלשמה התכנס הקהל הנכבד. אותה סיטואציה אירעה לי לא מזמן, בזמן שהלחימה בעזה הייתה בעיצומה. בכיכר פריז עמדו להם כשלושים איש והפגינו נגד צה"ל ושולחיו. די לכיבוש, לצאת מעזה עכשיו די להרג אזרחים ועוד פנינים ייחודיות מסוג זה. הזעם המוכר החל להציף את כולי ועזבתי את המקום כששלוותי מעורערת.
מפגש עם סיפור קצר של לואיס מונרו גרם לי לחשוב שאולי, בעצם, אני כועס כי יש אמת בדבריהם. החלטתי, במקום לבקר אותם- הבריחה הקלה מהנושא- לנסות לראות במה אני מסכים איתם. ואלו מסקנותי: אני, כמותם, מסכים שאין הצדקה להרג חפים מפשע. אני, כמותם, סולד מאלימות מכל סוג שהיא. אני, כמותם, רואה את זכותם של כל בני האדם לחיות חיים חופשיים משיעבוד כלשהו וגם לדעתי ערך החיים לא משתנה מאדם לאדם. השאלה הנשאלת כאן היא בשם אלו ערכים אנו באים למחות נגד הלחימה?
כמדומני, ניתן להגדיר את קבוצת המפגינים המדוברת כקבוצה המזדהה עם ערכי ההומניזם. אם כך הדבר, הרי שההומניזם הינה תורה פילוסופית שאינה מבדילה בין גזע, דת, מין ולאום. משום מה, דואגים ההומנים שוחרי האדם הללו להבדיל קשות בין הלאומים. ההפגנות נגד צבא הכיבוש מופנות נגד הלאום היהודי, כאשר ההפגנות נגד פעילות הטרור חסרות את נציגיה של קבוצה זו. הם כמובן מזדהים עם תושבי הדרום, אך שומרים אנרגיות להפגנות מסוג אחר. הייתי שמח לראות שחברי הקבוצה הזו, המתגאים בהמוניותם, היו משתלחים במחבלים ובשולחיהם באותו הלהט שבו הם עושים זאת לאחיהם המגינים עליהם בגופם.
ואולי זה מה שמוביל לנקודה חמורה אף יותר: ברגע שהחליטו ההומנים היקרים שהם רואים בכל בני האדם כשווים (ונניח שפעלו על פי קביעה זו), וממילא החלוקה לקבוצות היא אקראית ותלוית נסיבות בלבד, הם הפסיקו להזדהות עם האינטרסים והמטרות של החברה שאליה השתייכו וכך הם ניתקו עצמם מההשתייכות לחברה כלשהי. הם אזרחי העולם, הם חסרי לאום - אבל מהצד הנכון של הגדר, כמובן. כמה נוח להיות חסר לאום כאשר מישהו אחר נלחם את המלחמות שלך.
אני, בדבקותי במסורת, תקוע עדיין עם ערכים מיושנים כמו עניי עירך קודמים ו- כל ישראל ערבים זה לזה , ואולי מכך נגזרת תפיסת העולם הצרה שלי לגבי אופן ההתנהלות בזמן מלחמה. קשה לי להאמין שאותם הומנים יקרים יעדיפו להציל אדם שהיכה אותם מטביעה בזמן שאביהם מפרפר למוות סמוך לו. משום מה, ככל הנראה לתושבי הדרום ישנו דין שונה בעיניהם. אינני שש לאלימות מסוג כלשהו, אך אנקוט בכל הצעדים הדרושים על מנת לבוא לעזרת הקרובים לי, גם במחיר של ויתור על סלידתי הרבה ממריבה.
מחרחרי השלום שווים בעיני למחרחרי המלחמה בזמנם. כמו אלו כן אלו דומים הם לתוכי זה, הצווח סיסמאות כגון : תחי המחתרת במהלך ביקור מלכותי. עניינם של שני טיפוסים אלו הוא בהתנגדותם לצו השעה, בקריאת התיגר שאיננה במקומה ובקריאה מעוותת של תמונת המצב. אינני יודע אם להגדירם כאופורטוניסטים או דווקא כחסרי תזמון, ואני מוצא שככל הנראה ניתן לענות לשאלה זו רק על ידי תשובה לשאלה האם הם מונעים מתום לב אם לאו.
לכל מלחמה יש מחרחרי השלום שלה, כשם שכל תקופת שלום ומחרחרי הריב שבה. כמדומני, ניתן להסיק שישנו צורך באלו וגם באלו. מצד אחד, יש לגנות את הללו שמתעלמים מהמצב הקיים, ומתוך כך אינם מכבדים את החלטתו והלך רוחו של הכלל. אך מן הצד השני, יש לראות בהם כמעין תמרור אזהרה, נורה אדומה שמהבהבת ומתריעה מפני סכנה, שתפקידה להשאיר אותנו עירניים ודרוכים תמיד, ועל זאת יש לברכם.
אור אלון, יוצר וסטונדט במכללת שערי משפט. חבר בפורום אשכול