כשהנער שר

אף כי לא חסרים בירושלים מקומות, אירועים ומוסדות שהאגנדה שלהם היא "תרבות יהודית", אין כל רע בפתיחת נוספים. אדרבא - כל המרבה הרי זה משובח, וכל הצמא הן לתרבות, הן ליהדות, והן לתרבות יהודית - עשוי אולי לגלות עניין בילד החדש שהצטרף למשפחה אך לפני שלושה חודשים, ואשר שמו בישראל הוא מרכז רשימו (רח המנורה 8, מול חניון זראר בכר). רשימו הוקם ביוזמתם הפרטית של סיגל ורוני שפיגל, ובדומה לשמו, קיים סיכוי רב שמבקריו יעמדו על טיבו כבר מן הרושם הראשון: פנסים צבעוניים, נרות, כדים, פרחים, תנור הסקה שחור ורחב מימדים החולש על מרכז המתחם, וכמובן - אורות עמומים, קירות אבן צהובים, מעברים מקושתים העשויים על פי מיטב האדריכלות-הירושלמית הלא-ברורה, ולחובבי הזאנר - כל ספרי הרב ארז משה דורון, פזורים בפינות שונות. אביזרי הישיבה העיקריים הם כרים וכסתות, עליהם מומלץ לשבת, כך על פי יודעי דבר, בישיבה מזרחית.

התוכנית התרבותית כוללת סדנאות בוקר לנשים (יוגה יהודית, עבודה פנימית בשילוב צבעי מים או בשילוב קול, שירה ותנועה, וסדנא יצירתית המבוססת על ל"ט אבות מלאכה לאור פרשת השבוע, בה נוטלות חלק יחד, לדברי סיגל, בחורות מכל הסקאלה הדתית), ערבי ראש חודש לנשים, הופעות מוסיקליות, סדרות של שיעורים לציבור הרחב הסובבות סביב סיפורי המעשיות של ר נחמן מברסלב, פילוסופיה של המדע ואקזיסטנציאליזם דתי (הרבנים עופר גיסין, עופר ארז ומיכי יוספי), במה פתוחה למוסיקאים צעירים (בתוספת מרק חם), ופה ושם - אירוח של הצגת תיאטרון או הקרנה של סרט יהודי שאחריה דיון.

במוצאי שבת האחרון התקיימה בַמקום הופעה של סיני תור. לאחר איחור אופנתי קל הפציע תור - עטוי בגד ירוק מפוספס שציציות לו בארבע קצותיו, וחבוש כאפייה לבנה - והתמקם בפינת החדר המרכזי, הגיטרה הקלאסית על ברכיו, הכנר המלווה אותו לשמאלו, והמתופף - מוסתר מאחורי גבו, באופן לא מחמיא במיוחד.

ההופעה היתה טובה. המתופף עשה שימוש במגוון רחב של תופים וכלי הקשה, והכנר ללא ספק העביר את המוסיקה לרמה אחרת. תור אף הוא מילא כראוי את חלקו. הוא בא לעשות מוסיקה, את המוסיקה שלו, ולא שום דבר אחר. הוא לא בא לקדם את אלבומו האחרון (יותר ממחצית משלושה עשר השירים שביצע היו מאלבומו הראשון), ולא את השקפותיו הפוליטיות השנויות במחלוקת, על אף שלוּ היה מעוניין בכך לא היה עליו להתאמץ במיוחד למצוא את ההקשר, לאור מאורעות השבוע האחרון בחברון, ולאור הריסתה של "חוות פדרמן" לפני כחודש - בה התגורר עם משפחתו.

אין לטעות בסיני תור. אמנם בין השירים הוא הרבה להתלוצץ ולנהוג קלות ראש (יש לו מנהג משונה להשמיע מידי פעם קול של פקק נשלף או נביחה), ואף בחלק מן השירים עצמם נהג כך (כמו בביצוע השיר "הכפירים שואגים", שלֻווה כולו בשאגות וחרחורים וניסיון לשדל את הקהל להצטרף לעסק) - אך אין זה אומר כי המוסיקה שלו לא רצינית. סיני תור איננו בדרן. כשֶשר בהחלט אפשר היה לראות כי הוא נמצא שם, בפנים, במקום של השירים והתפילות. עיניו העצומות לא היו כך בשביל השואו. הוא באמת התכוון למה שהוא אמר. לא שירת אנשים מלומדה. לכן גם חבל שאחדים מהביצועים היו קצרים, יחסית למה שמקובל באבותיהם הרוחניים - הניגונים החסידיים, המתירים לחזור שוב ושוב על אותו "פזמון", ללא לאות. ופגם נוסף: לא תמיד ניתן היה להבין מה הוא אומר, כשקשה לקבוע אם האשמה היתה בסאונד, או שמא בקולו המאנפף-משהו של תור ובשטף דיבורו המהיר. הדבר מצער בכל הופעה מוסיקלית שהיא, אך מצער אף יותר כשמדובר בשירים כמו אלו של תור, המכילים קטעים בסגנון של "דיבור חופשי". בשירים כאלו אך הוגן לצפות שניתן יהיה להבין את המילים, ויהיה שמו של הזמר סיני תור או רוברט צימרמן.

המוטיב שחזר שוב ושוב בשירים שבחר תור לשיר, וכן בדברים שאמר בין לבין, היה ילדוּת, על שלל משמעויותיה. הוא ביקש להקשיב לילדים וללמוד מהם: "יש לי ניסיון ילד, בוא סתכל עלי, עברתי המון בחיי... אבל יש אבא כזה שאומר - נלך קדימה... אתה תוביל, אנחנו בדרך לאותו מקום" ("אבא שכזה"). הוא הצליח ללמוד מהם, כפי שסיפר בַשיר-סיפור "על ילד שאותי דבר גדול לימד" וההצהרה שחזרה ונשנתה בו כי "כל העולם הוא מִגרש המשחקים שלי" ("טוב כמו עכשיו"). כיוון שלמד זאת, הוא ראה בעצמו ילד, ובפנייתו לאמא אדמה הוא ביקש: "ואני ילד אחד מבנייך, והלוואי שאהיה ילד טוב בשבילך" ("שברי אדמה"). ולא רק אל עצמו התייחס תור כאל ילד, אלא אף אל הזולת: "בוא ילד, בוא, אל תפחד, תחזיק בי חזק... רק תיפתח לאָמנות, את השאר אני אשלים, תהיה הבמאי, תכתוב אתה את התסריט" ("טיול"). בשיר "דרשתי קרבתך" תהה תור בקול שמא כל הילדים יכולים לשיר איתו (בקשה שהקהל בהחלט מילא, אם כי לאו דווקא עקב בקשתו), וכשחזר והצטרף אליו הקהל בשיר "וארשתיך לי" - שאל תור את זה שאליו דומה היה כי ניגן כל הערב - האם הוא שומע את הילדים שלו שרים.

ובכל זאת, כדי שלא נטעה לחשוב שהוא רציני מידי, הוא הקפיד לסיים (לפני שני הדרנים) באיחול הנדיב לקהל: "שה יפנק תכם מלא".