שאלה: למה אנחנו כל הזמן נאבקים? ולא, אני לא חושב שאין צדק במאבקים הללו, כל כך הרבה מהם נכונים וראויים. ובבית השלום היה מאבק ברור בחוסר הצדק ובשחיתות הגלויה. אבל אחרי כמה עשורים טובים של מאבקים ציבוריים, אפשר להגיד שמדובר אצלנו בדפוס התנהגות מותנה: אנחנו הטובים, יש מולנו רעים, והמלחמה מוטלת על כתפינו. בני הנוער (שזו שאלה נוספת, למה תמיד מדובר במאסה של בני נוער ורק קומץ מבוגרים) מסתערים בהמוניהם אל העימות הקשה, מתרסקים על המדרגות והסלעים הפוצעים, מזנקים אל בין זרועות השוטרים שהולמים בהם באלות השחורות, והכול בתודעה כל כך חריפה של אנחנו והם. למה?
כמו בכל שאלה, גם כאן משתלבים גורמים רבים ליצירת תודעת המאבק הזו. אבל יש גורם אחד, חינוכי דווקא, והוא המיתוס של מיעוט מתקומם, עליו גדלנו כולנו.
ההתקוממות ההרואית של מיעוט אמיץ כנגד השלטון המרכזי האכזר היא מיתוס יהודי כל כך, מלא גבורה, שהטמענו אל קרבנו כבר משנות החיים הראשונות. בתור יהודים המחוברים בקשר הדוק לשרשרת הדורות, אנחנו כל כך נרדפים, מוכים, אומללים, גלותיים, שאנחנו צריכים את הגבורה היהודית השואגת, הנדירה, ממש כמו קרני שמש שחודרות דרך סדקים קטנים אל האסיר בבית הכלא האפל של ההיסטוריה. מלכי ישראל מורדים בסנחריב ובנבוכדנצאר, החשמונאים נאבקים באימפריה היוונית העצומה, בר כוכבא נלחם בעוז ברומא, מרדכי אנילביץ נלחם בגרמנים המכתרים אותו, שרה גיבורת ניל"י מרגלת אחרי התורכים, המחתרות מפוצצות מתקנים בריטיים. המאבק של מעטים כנגד רבים, שהיה מנת חלקם של זרמים רבים בציונות במאה השנים האחרונות, נשלל בציניות היסטורית מהציונות הדתית, כתנועה משמעותית. עם ישראל בישל מרידה, נתן ליוון, נתן לרומא, נתן לגרמנים, נתן לבריטים, ולמי לא נשאר? נכון מאוד, לבני הציונות הדתית שכהרגלם, עושים כל דבר באיחור של 30-40 שנה. אכלנו אותה. אנחנו עכשיו בצד של הרוב.
הרכבת הגיעה אלינו באיחור. יש כאן כבר שלטון יהודי, ריבוני, בעל מערכת ממלכתית מסועפת, ואנחנו חלק ממנו. אנה נוליך אנו, בני הציונות הדתית, את הלהט לעשות משהו כביר, אמיץ, מלא בהקרבה עצמית שלאורה התחנכנו? אנחנו לא רגילים להיות סתם חלק של השלם, "עוד מישהו". במי נילחם כעת ונממש את המיתוס הבוער בקרבנו? מול מי נהיה בר כוכבאים?
אז בעבר, בשנים הטובות בהן צה"ל היה מקור הגאווה הלאומית, סיפקו בני הציונות הדתית את יצר הגבורה בהשתייכות אליו. אבל באו שנים רעות, וצה"ל חונך להסתובב עם ידיים קשורות מאחורי הגב, או לייצר פדיחות ענק כמו החרבת גוש קטיף, ככה שהאופציה הצבאית כבר לא רלוונטית. אז מה נשאר?
נשאר שלטון מרכזי אחד, מושחת במידה רבה, שממילא קצת לא אוהב את החברה האלה עם המבט השונה בעיניים. ונשאר ציבור קטן שמתגאה בהיותו נושא על גבו אידיאולוגיה ערכית וותיקה. בואו נוסיף מים ונבשל את הרכיבים כחמש דקות על האש המזרח-תיכונית הגבוהה, ו-הופה, מה יש לנו כאן אם לא אנחנו והם מובהקים, המיעוט הנרדף מול הרוב האכזר, הערכיים מול הנהנתנים, יהודים כנגד ישראלים (ובמובן זה, כמובן, נכללת הטעות הקולוסאלית של בחירת שמה של המפלגה החדשה, "הבית היהודי").
אין בדברי טענה כאילו המאבק איננו צודק. רק הצבעה על כך שיש בנו צורך כל כך מושרש להיאבק. והמאבק הנואש והמתמיד הזה גומר מצד אחד את כוחות הנפש (ואולי מהסיבה הזו אין כבר מבוגרים אלא רק נוער שטרם נשחק), ומצד שני מציב אותנו לעד במשבצת "הנואשים". קצת עצוב להישאר במשבצת הזו לעד.