אני נערה דתיה בת 14. בערך בשנתיים האחרונות אני מאוננת בקביעות [אני לא מחדירה אצבעות ומודעת לשמירה על היגיינה וכו']. לפעמים אני מרגישה רע עם זה ומשתדלת להפחית את התדירות, אבל קשה לי להפסיק. רציתי שאול אם זה אסור לנשים או שיש עם זה בעיה הלכתית.
תשובה
בס"ד
לנעמה היקרה, שלום ושמחה,
שאלתך משמחת אותי במובן זה שאת מתעניינת בכל חלקי גופך ונהנית מקיומם. ההיכרות עם הגוף, ועם מה שעושה לך טוב היא חשובה מאין כמוה. ובעזרת ה', תפיקי מכך שמחה רבה כשתינשאי לאיש, ותוכלי לומר ולהראות לו מה טוב לך ומה לא. אני מצירה על כך שככל הנראה יש באפשרותך להעלות שאלה שכזו רק באופן אנונימי, באינטרנט. המצב האידיאלי היה שתוכלי לפנות בשאלה זו להורייך ומחנכייך, או לדמות חשובה אחרת בקהילה שבה את חייה.
לצערי, אני מוצאת שאוננות נשים היא נושא מושתק. לא מדברים עליו או לא מדברים עליו מספיק בבתי הספר ובתיכונים/אולפנות של בנות דתיות. יתכן שהמחנכים חושבים שבנות אינן מאוננות כלל, והן מתחילות להכיר את גופן רגע לפני החתונה. זאת בעוד שאין הדבר כך כלל וכלל. בנות רבות עסוקות באוננות, ועוד הרבה לפני גיל 12. למעשה, אפשר לראות תינוקות וילדים "מאוננים", אם ניתן לקרוא לכך אוננות בגילאים הצעירים.
לעומת ההשתקה אצל הבנות, עם הבנים מדברים על הנושא הרבה מאוד, לדעתי- יותר מדי. יש שיחות מסודרות בנושא הוצאת זרע לבטלה, שניתנות לבנים בישיבות. ברור למחנכים שבנים עסוקים בנושא לפחות במובן המנטלי, גם אם לא המעשי. לי, אישית, זה נראה אבסורדי, מכיוון שלפי ההלכה, הגבר מחוייב להעניק לאישה שאיתו יחסי מין לפי תשוקתה ורצונה, ולא להיפך. כלומר, חכמינו דיברו על כך במפורש שתשוקתה של האישה מרובה משל האיש, והוא חייב לענג אותה.
אם כך, השאלה היא האם תשוקתה המינית של האישה "נדלקת" רק בערב החתונה? ברור לי שלא. להיפך, עם ההריונות וההנקות, והגלולות,והצורך לפרנס, והעייפות, ושאר טרדות החיים, אני מוצאת שתשוקת הנשים יורדת דווקא אחרי החתונה...ומדובר בבעייה ידועה, שרבים ורבות יושבים על המדוכה בניסיון לפתור אותה.
לגבי החדרת אצבעות- מדובר במיתוס שאין מופרך ממנו. נרתיק האישה הוא ג'ונגל אקולוגי מבורך, שבו חיים בכפיפה ובשלום חיידקים ופטריות בהרמוניה מופלאה.
זה לא מקום סטרילי. גם בקיום יחסי מין זוגיים הכוללים חדירה של איבר זכרי אל נרתיק האישה, אין הוראה רפואית לגבר לחטא את איבר מינו באלכוהול טרם המגע.
לכן, גם כאן אני מוצאת שההוראות שנותנים לבנות לא להחדיר לעצמן אצבעות לנרתיק באות, גם אם באופן סמוי או לא מודע, למנוע מבנות לבתק את קרום הבתולין, ולאונן. עקרונית, אין בעיה להחדיר ידיים נקיות לנרתיק.
לגבי הצד ההלכתי-
לא מצאתי הלכות "מסודרות" בנושא, ואשמח אם קוראים וקוראות יאירו את עיניי. יש מעט מאוד התייחסות בספרות ההלכתית לאוננות נשים.
ביחזקאל ט"ז ישנם פסוקים מצמררים המדברים על תועבות שונות, ובהן אוננות נשים. הפרק מתחיל "ויהי דבר ה' אליי לאמור בן אדם הודע את ירושלים תועבותיה", ובהמשך הפרק "ותקחי כלי תפארתך מזהבי ומכספי אשר נתתי לך ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם". הווה אומר, שאוננות נשים מהווה ירידה מוסרית כללית של העם.
גם הרב שמואל בוטח בספרו "סקס כשר" כותב שאוננות בכלל, ואין זה משנה אם נשית או גברית, היא אחד הדברים שפוגעים בזוגיות, מפני שהיא מביאה את בני הזוג למצב שבו הם אינם נזקקים זה לזו, ומין הוא בהחלט היזדקקות. אני נוטה להסכים איתו כשמדובר במערכת זוגית מסודרת. ועם זאת חשוב לזכור שגיל הנישואין היום לא תואם כלל את ההתפתחות המינית שלנו. גם לבן וגם לבת יש לכל הפחות 5-10 שנים של עוררות מינית, ובשלות מינית, עד שהם מגיעים להיות בקשר זוגי. ואם נישאים בגיל 30, מדובר בלמעלה ממחצית שנות חיים של ניסיונות התעלמות מאברי המין. אנו צריכים לתת על כך את הדעת כשאנו מטיפים, כמחנכים, לא לעסוק באוננות. העובדה שאת בת "מגינה" עלייך מהעבירה החמורה של השחתת הזרע, וגם עצם היותו של הנושא בלתי מדובר בקרב הבנות, שמה אותך במקום שבו יש לך היכולת להחליט בשביל עצמך, בלי שתתייסרי על כך יום ולילה, כפי שקורה אצל הבנים הדתיים בגילך. בנוסף, המצב שאת מתארת, שבו את מכירה את חלקי גופך ואוהבת אותם, ונהנית מקיומם- בפני עצמו הוא מבורך. השאלה מה כדאי לך לעשות עם זה מבחינה מעשית. לומר לך לחדול מאוננות קשה לי, מכיוון שקשה להפסיק הרגל כה קיומי (ובאמת מדובר בהרגל קיומי, שבזכותו באים לעולם ילדים). בנוסף, איני שמה את עצמי במקום שבו יש לי זכות לומר לך כיצד לנהוג בנושא כה פרטי שלך, עם עצמך. אולם אני מייעצת לך להשתדל להיות עסוקה רוב הזמן בשאר ענייני החיים, ולשאוף לקיים את הצורך המיני הטבעי בקשר זוגי, על ידי נישואין עם בחיר לבך בזמנו ובעיתו.אם מדי פעם את מוצאת את עצמך מאוננת, דעי שגם הכשלונות, אם אפשר לקרוא לזה כשלון, הם מאת ה' יתברך. כך למדתי מהרב ארוש בספרו "גן האמונה", שבו הוא מתייחס לכשלונות קשים מאוד (שאינם אוננות נשים, אלא נושאים אחרים, לטעמי- קשים הרבה הרבה יותר), שאנשים מייחסים לעצמם בטעות. הוא מבאר בחן המיוחד שלו, שאנחנו מודים לה' על ההצלחות שלנו, אבל כשאנחנו נכשלים אנחנו כועסים על עצמנו, בשעה שגם הכישלון הוא מכוון מלמעלה, ויש לו מטרה לרומם אותנו בסופו של דבר.
את בת אהובה של ה' יתברך, בכל מקרה, וחשוב שתזכרי זאת תמיד.
בברכת הצלחה בכל, מדפנה מאיר.