אחר צהריים אחד ראיתי את הבן שלי, נווה, מתנדנד על הערסל בחצר ובידיו ספר אפור בכריכה דקה. על הכריכה היה מצויר כיסא מתקפל על גבעה טרשית. ישר חשדתי. "תביא תספר", אמרתי לו וגם לקחתי בעצמי. הילד הסתכל עלי בפליאה. התעלמתי. על כריכת הספר התנוססו, כצפוי, המילים שחששתי מפניהן: "התנחלות דמה", של חגי סגל. "תקשיב, נווה", התכופפתי לערסל המתנדנד, "אני באמת שמח שגמרת את טולסטוי, בולגקוב וגוגול, אבל את זה - לא". "למה?", שאל הילד וגבותיו הצטופפו, "זה נחמד!". "שום דבר!", קטעתי אותו. "זה על המתנחלים של פעם, אלה עם השפם והדובון, שאומרים את המילה קוק כאילו הם אוכלים שוקולד בלגי, כל הזייגערים האלה...". "אבל אבא", ניסה הבן שלי ללא הצלחה. "... האבות המייסדים, פורצי הדרך, מלח הארץ, גוש אמונים, הסדרניקים עם משקפיים עבים בשחור לבן...". "אני לא מבין מה אתה רוצה!", צעק הבן, אבל הייתי מרוכז מדי ברצף ההיסטורי הבלתי נמנע. "... האמיצים והיפים, ששתלו עז ונטעו דונם ולעסו את הטרשים לפנות בוקר. זה מיתוס, זה עשר טון של מיתוסים, וזה לא בדיוק הסיפור של אבא ושל אימא שלך. אתה חייב להבין שהסיפור שלך...". רוח חרישית נדנדה את הערסל הריק אנה ואנה.
עליתי בחזרה אל הבית. נווה ישב במטבח, מכונס אל עצמו עם כוס שוקו, ושלח לעברי מבטים זועפים. "אתה לא יכול להגיד לי מה לקרוא ומה לא", הוא אמר. "אני כן יכול!", עניתי כמנהג האבות הקדושים. "אז תן לי משהו אחר לקרוא!". בהבלחה פזיזה, שעד היום אני מצטער עליה, יריתי בחזרה: "רוצה משהו אחר? אני אתן לך משהו אחר". נכנסתי לחדר העבודה, בעטתי בכפתור ההפעלה של המחשב, סילקתי יתוש שהתנחל על המסך, ואחזתי במקלדת.
בן. הייתי רוצה לספר לך איך אימא ואני עזבנו מאחורינו את הכרך הסואן והבטוח, הצטרפנו לקבוצת הכשרה ציונית ועלינו לגבעת החומוסים הבתולית בה באייר כלשהו, מלאי התלהבות חלוצית ואמונה בצדקת הדרך. אבל האמת היא שהכול התחיל באוברדראפט של אבא שלי, הלוא הוא סבא שלך. מעכשיו, אם ישאלו אותך השמאלנים, סבא שלך הוא האחראי הישיר לכיבוש המשחית, לפחות זה של גבעת החומוסים. במקום ההוכחה שהמתנחלים הקלאסיים מביאים מרש"י שבתחילת התורה, הקלטתי את סבא שלך בmp3. זו ההוכחה שלי כנגד כל השמאלנים והרשעים מאומות העולם. קח, שיהיה לך, תשמור.
רחש הקלטה אלקטרונית. ציוצי דרורים ועורבנים מקרוב. צמרות עצים מרשרשות ברוח. במרחק, מכוניות חולפות על הכביש. נעימה שמגיעה מבית ספר סמוך מבשרת על תום יום הלימודים. רגליים פוסעות על עלים יבשים. כף יד נוחתת על כתף בצפחה עזה.
סבא: "נו, אז איך ההכנות לחתונה?".
אני: "על הפנים. אין דירה. זה 3,000 לחודש בקטמון, 2,500 בארמון הנציב. השם יתברך, למה לא הלכתי להייטק".
סבא: "גם אני שואל את עצמי. אז מה תעשו?".
אני: "חשבתי, אתה יודע, אולי אתה ואימא תוכלו קצת, אני יודע..."
סבא: "בטח! הבית לרשותכם! החדר של הילדים קצת מבולגן אבל בחצי יום אני עושה לכם שם אחלה סוויטה. אני רק צריך לדבר עם שימי שיעיף משם את הדברים שלו".
אני: "נו באמת..."
סבא: "מה נו באמת? מה אתה חושב, שיש לי כסף מיותר? את עצמי אני מחזיק בקושי. לספר לך שוב את הסיפור על המינוס שלי?"
אני: "עזוב, מכיר בעל פה. אז מה אני עושה? עוד שבועיים חתונה! איפה נגור?"
סבא: "איך אמר הרב שלכם שם ממרכז, צבי יהודה? לא תגורו? אז אל תגורו".
ככה זרק אותנו האוברדראפט של סבא לחפש מקום זול להניח בו את רגלינו היגעות. גבעת החומוסים, באותם ימים פרה-קפיטליסטים של ההתנחלויות, הייתה פיתרון מצוין, עם נוף פנוראמי למדבר יהודה וכבישים מפחידים לאללה. זה היה בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצא, ושמיל, המזכיר המסור של הגבעה, עשה לנו מחיר טוב שהתקזז יפה עם האפשרות שניהרג באיזה פיגוע. כשעברנו פעם ראשונה דרך הכפר הערבי המחייך-לשמצה נבהלנו, אבל די מהר התרגלנו. אומרים תפילת הדרך בכוונה, לוקחים אקדח, ממגנים את האוטו, אומרים בלב שסטטיסטית מתים הרבה יותר בתאונות דרכים, מגדלים שפם של ערבי, שמים את הכיפה על המושב ליד ואם לחוצים אפשר גם לצעוק, אבל כשהחלונות סגורים, שלא תצא מגנון. ברגעים קשים במיוחד מנתבים את החרדה להרהורים קיומיים פילוסופיים. גם לסרן קירקגור הייתה חרדה קיומית, ועוד בתקופה שבקופנהגן לא היו ערבים.עוד
נקודה חשובה שכמעט שכחתי: לגבי שאלת הכיבוש המשחית. אימא שלך ואני החלטנו שזו באמת בעיה קשה, אבל במצבנו הכלכלי הנוכחי אנחנו מוכנים לבלוע את הדג. חישוב פשוט: אנחנו חוסכים 2,000 ₪ שכר דירה בחודש, ובסביבות 1,000,000 שמאלנים שונאים אותנו דרך הטלוויזיה, באופן לא אישי. יצאנו מורווחים.