"כותרת המשנה של הספר היא הצעה לסדר יום חינוכי. הגראונד זירו של העולם היהודי הישן לא חדר עדיין למערכות החינוך הישראליות והשיח הציבורי. אתה רואה את עיי החורבות, ועולה השאלה מה אני עושה?. העולם היהודי עבר תהליך של אינדיבידואציה מואצת, חלוקה להמון זרמים. איך אני מתייחס לפלורליזם הזה? השיח הפדגוגי בישראל מראה אפשרות של חילוני או דתי פלקטי. אין הבנה שהעולם היהודי כולו עובר תהליך של הבניה מחדש מתוך גלי החורבן, במגוון של דרכים: רפורמי, קונסרבטיבי, ניו-אייגי, מודרן-אורתודוכסי".
"מי שמתיימר לשים סימני קריאה בשיח היהודי. הספר טוען שאנחנו צריכים להשתמש בסימן מבוכה. מי שהתיימר לומר אני יודע לאן מוליכה הדרך, יכעס כשיקרא שהדבר המשותף כיום לכל היהודים בעולם זו המבוכה. הפרק הראשון בספר פותח בהצגה של דמויות יהודים צעירים בכל העולם, ומראה שאי אפשר למצוא טיפוס אחד אלא מגוון של טיפוסים, לא ברורים ולא חד משמעיים. הספר מדבר בזכות ההכרה במבוכה. הוא לא אומר שהיא טובה או רצויה, אלא אומר שהיא המציאות. זה לא ספר פוליטי, אבל הוא טוען שהמשימה היהודית במאה העשרים היא לבנות בית, קורת גג. לא לגאול הרי קודש. יכול להיות שאנשים יכעסו על האמירה הזו, כי עבורם המאבק הוא העיקר".
הקשבה ערנית לדבריו של שנר מגלה כי כמקובל בתחום המחקרי, גם הוא מונע על ידי אגנדה מסוימת מאוד המתיימרת "להאיר את עיני הקוראים" ולחשוף בפניהם זווית מבט סובייקטיבית בתור אמת היסטורית.
"האגנדה שלי היא חינוכית-תרבותית-היסטורית", אומר שנר. "לשרטט מחדש את ההווה ההיסטורי של העם היהודי". כדאי לגשת בזהירות רבה למחקר המתיימר לשרטט מחדש הווה היסטורי. עם זאת כדאי מאוד גם להיות ערניים לנקודות מסוימות המבהיקות מתוך המחקר, כמו "סימן המבוכה", המאפיין כיום רבים מיהודי העולם.