"ליד העיר בית לחם, ברמה / קול בכי תמרורים נשמע / זהו קולה של אמנו רחל / מבכה על בניה - עם ישראל"
הגננת שרה, עוד לפני רצח רבין, והרבה לפני צאתו של המחקר, לפיו ציון יום פטירת רחל במערכת החינוך נולד רק אחרי הרצח
יום הזיכרון 1
יום הזיכרון לרצח רבין התקיים כהלכתו: משמאל דיברו על תהליך השלום והזהירו מפני רצח פוליטי נוסף ע"י הימין הסהרורי, ומימין דרשו להפסיק לדבר על מורשת רבין כל פעם מחדש, או סתם התעלמו. יום הזיכרון לרצח רבין אכן מזכיר לנו את הרצח ואת המציאות שהובילה אליו - חילוקי דעות בין שני מחנות, שמתבצרים כל אחד בעמדתו ומטיפים לסובלנות (= אתה חייב להכיר בדעה שלי).
כמובן, יש גם כאלה שעוברים על הלכות היום הקדוש. השנה היה זה עובדיה חממה, שנמנה בין המשתתפים בעצרת המסורתית בכיכר רבין, ובכך הפר גם את נוהלי הימין ("מה הוא עושה שם, מה הוא, שמאלני?") וגם את נוהלי השמאל ("מה קשור אנא בכח?"), ועשה באמת משהו שקשור לסובלנות. ובלי קשר לרבין, באותה הופעה בעצרת הופיע חממה יחד עם גיל עקיביוב, מטובי הזמרים במוזיקה היהודית ה"אלטרנטיבית" (לעניות דעת המדור), שעד כה שמו היה ידוע רק למאזיני תחנות רדיו דתיות-חרדיות, חב"דניקים וכאלה שקראו את הדיסק של עובדיה חממה וראו שלקלידן קוראים גיל עקיביוב. עכשיו, בשעה טובה, הוא זכה להרוויח מההצלחה של ידידו חממה, ולהופיע על הבמה. אולי הוא עוד יופיע שם סולו, בעזרת השם
טפטוף מקומי
כמה נקודות מעניינות מהבחירות לרשויות, שלא שמנו לב אליהן כי התרכזנו בעיקר בזירה הירושלמית: במצפה רמון המועמד מהמפד"ל היה קרוב מאוד לראשות העיר, נמצא בפיגור של פחות מאחוז ועודנו ממתין (נכון לכתיבת שורות אלה) לפוטו פיניש (או בשפת הבחירות: קולות החיילים); בשדרות היה מבחן לגרעינים התורניים: האם הם יכולים להשתלב עד כדי ריצה לראשות העיר? אלון דוידי, מראשי הגרעין הדתי-לאומי בשדרות, הגיע אמנם רק למקום השלישי (מתוך חמישה), אבל גם 24% מהקולות זו התקדמות; בבני-ברק לא טרחו להיכנס לכל העסק הזה, כי רצון העם היה לקבל את הכרעת גדולי התורה ולוותר על הדמוקרטיה; גם בירוחם לא היו בחירות, אבל שם הדמוקרטיה היתה זו שוויתרה על הקשבה לרצון העם; בגבעת שמואל אפשר כבר להגיד שהדתיים כובשים את העיר, כשלראשונה נבחר שם ראש עיר חובש כיפה; בטירת כרמל נמנעו מראש כמה תקריות מביכות, כאשר המועמד העונה לשם אברהם פריד סיים במקום הלפני-אחרון
יום הזיכרון 2
ברחבי העולם ציינו ביום ראשון האחרון, בטקסים ואירועים שונים, שבעים שנה לליל הבדולח. מתוך מגמה לזכור איך הכול התחיל, להפיק לקחים בנושא האנטישמיות באירופה ובעולם, להבטיח שמאורעות כאלו לא יחזרו על עצמם וגם כדי להראות שעם ישראל חי, וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. את המטרה האחרונה, להוכיח שהיהדות עדיין קיימת למרות כל הניסיונות לשרוף אותה באש, עושה רושם שהיה אפשר להשיג טוב יותר אילו האירועים היו מתקיימים בתאריך העברי - ט"ז במרחשון
רמב"ם לעם
שכוייח השבוע מוענק למשרד הפרסום ברוקנר/נטע/יער, שלקח על עצמו את המשימה לפרסם את פרויקט "עם הספר", הגרסה המחודשת של ידיעות ספרים לספרי היסוד של העם היהודי. מדובר במשימה לא פשוטה, כיוון שהיא דורשת להריץ קמפיין לאורך חודשים רבים, כאשר בכל פעם צריך לפרסם ספר חדש בסדרה שיצא לאור, עד שיצאו כל הכרכים. למען האמת, הפרסומות די חוזרות על עצמן, כשמפעם לפעם ישנם שינויים קלים (חילונים שמעיינים בעניין רב במסכת ברכות וכיו"ב), אבל השבוע התפרסם סלוגן מוצלח למדי: "אבא, מי זה הרמב"ם?" פשוט, בלי צורך בהסברים. אל תתחיל לשאול למה הרמב"ם אמור לעניין אותך, אתה צריך לקנות רמב"ם ולו כדי שהבן שלך יידע מי זה. המדור היה מרוצה מהפרסומת עד כדי כך שטרח לקרוא את האותיות הקטנות ולבדוק באיזה משרד פרסום מדובר
ותהייה קטנה לסיום
כשראש ממשלה עם דעות מסוימות מחליף ראש ממשלה עם דעות הפוכות לגמרי, זה לגיטימי, ככה זה כשיש בחירות. אבל כשלסתם תפקיד ציבורי, יו"ר יד ושם למשל, מתמנה מנהיג שינוי לשעבר, ואחריו מתמנה הרב הראשי לישראל לשעבר, זה כבר מעניין. אז למי שפספס: מספר חודשים לאחר שטומי לפיד ז"ל נאלץ לעזוב את ראשות יד ושם עקב פטירתו מן העולם, מונה לאותו התפקיד הרה"ג ישראל מאיר לאו. אז האם הזיכרון הקולקטיבי של השואה הוא מעל לכל הניגודים והמחלוקות? או שמא זה הרב לאו שנמצא מעל לכל המחלוקות?
בברכת אני כנראה הדתי היחיד ששמו לא עלה בטוקבקים של פרויקט בוחרים הנהגה