כשרבין נרצח הייתי בן חמש עשרה וחצי תלמיד כיתה י בקרית שמואל שעל יד חיפה. באותו הלילה כששמעתי ברדיו את איתן הבר מבשר את הבשורה המרה נסעתי יחד עם ההורים שלי בחזרה מהכרמל. אני מוכרח להתוודות מה שעניין אותי באותם רגעים איומים של חרדה הוא שהרוצח לא יהיה אדם דתי. יגאל עמיר לא חבש כיפה בזמן הרצח אבל מיד לאחר מכן התבררה זהותו.
בימים שאחרי הרצח התביישתי ללכת ברחוב. הייתה לי מן תחושה כזאת שכולם מסתכלים עלי מביטים על בעיניים מאשימות כאילו הייתי שם ולחצתי על ההדק. בישיבה הייתי אז השמאלני של הכיתה. אהבתי להתווכח ולהציג גם את העמדות ההפוכות מאלו שהיו מקובלות בישיבה התיכונית בה למדתי. אבל הזכות הזו לא עמדה לי שהלכתי ברחוב. כולם ראו רק את הכיפה שמיקמה אותי מייד במחנה מאד מסוים כך שהאיבה לא פסחה עלי.
בשבעה התקיימה עצרת גדולה בחיפה בהשתתפות כל תנועות הנוער. הגענו לשם בחולצות תנועה, בכיר הדוברים היה יו"ר הכנסת דאז שבח וייס. אני לא זוכר כל מה שהוא אמר מלבד את המוטיב החוזר שחרז את כל הנאום. האצבע שלי מאשימה הוא חזר שוב ושוב תוך כדי שהוא רומז על ציבור מאד מסוים. אולי בגלל שעל ראש הגנב בוער הכובע הרגשתי כאילו האצבע של שבח וייס מצביעה עלי.
מאז עברו קצת מים בקישון והתחיל להימאס עלי לקחת אחריות על כל אמירה או מעשה של איש ימין, מתנחל או חובש כיפה כלשהוא. לא קוראים לי יגאל עמיר ולא רצחתי את רבין גם לא אף אחד מהחברים שלי לא עשה זאת. אם מישהו בחברון מקלל את כוחות הביטחון זה לא בגלל איזו שהיא השפעה מאגית שיש לי עליו מכוח היותנו שנינו דתיים או מתנחלים וגם גזלני הזיתים לא שואבים את השראתם ממני.
כשם שאף אחד לא מאשים את החילונים ברציחתה של הילדה רוז או בטבח שביצע השוטר מהוד השרון בבני משפחתו, כשם שאף אחד לא מאשים את השמאלנים בהתפרעויות האלימות בבלעין וכשם שטורחים לא להאשים את ערביי ישראל בהשתוללות בעכו. כך הגיע הזמן שיפסיקו לראות בנו אחראים לכל מעשה אלים או התבטאות מטופשת. את הצער שלי על רצח ראש הממשלה רבין אני לא צריך להוכיח וגם לא את הערכתי לחיילי צה"ל או את היותי אזרח שומר חוק.