הרב יהודה גלעד, רב היישוב לביא ומרבני ישיבת מעלה גלבוע, שהכיר בצורה קרובה חלק ממקרי ההתאבדות שאירעו לאחרונה סובר שביהדות ישנה התייחסות שאמורה למנוע, או לפחות לצמצם, את מקרי ההתאבדות, אלא שזו אינה באה לידי ביטוי. "כשחז"ל אמרו שצריך לקבור מחוץ לגדר, זו הייתה אמירה מאוד חכמה", אומר הרב גלעד. "כמה מחקרים שנעשו על התאבדויות בשנים האחרונות הראו שאנשים עם מחשבות אובדניות שואלים את עצמם מה תחשוב עליהם החברה לאחר מכן. לכן, לאמירה שהתאבדות היא דבר בלי נסלח, ושבכך האדם מוציא את עצמו מהכלל, רוצח את עצמו, יש כוח מרתיע שעשוי, אולי, למנוע את המקרה הבא.
צריך למצוא איזון בין ההבנה, החמלה והאהבה למשפחה מצד אחד ומצד שני ההוקעה המאוד טוטאלית ומאוד דרמטית של המעשה. לדעתי, במתח שבין שני הקטבים הללו נסחפנו יותר מדי לצד החמלה למשפחה, בגילוי ההבנה לאדם ולחוסר האפשרות להאשים אותו. יכול להיות שבכך אנחנו לא מונעים את המתאבד הבא, כי הוא רואה כמה הבנה מגלים כלפיו. הוא אומר לעצמו "גם עלי יגידו דברים טובים". אני אומר שהגיע הזמן ללכת יותר לכיוון של מניעת המתאבד הבא. צריך, בצורה מטפורית, לקבור מחוץ לגדר. לקבור, מעשית, בתוך הגדר, אבל למצוא דרכים לבטא את ההוקעה של המעשה בצורה יותר חריפה. בלי הספדים, לדוגמא. צריך לחשוב על דרכים לבטא שהמעשה הזה הוא רצח-הוא רצח-הוא רצח." מדגיש הרב גלעד, לטענתו המקרים שאירעו לאחרונה מחייבים את הציבור שלנו להתמודד עם הבעיה הזו בצורה רצינית. הראש צריך להתגבר פה על הלב.
לדעת ד"ר טוביה פרי מהמרפאה הפסיכיאטרית בהדסה, הוצאה אל "מחוץ לגדר" איננה אפקטיבית: "אני חושב שיש איזשהו היגיון בהגבהת החומות לפני נקיטת הצעד של ההתאבדות, אבל צריך לדעת שאם זה משפיע, זה בשוליים של התופעה, לא במרכז, כיוון שרוב המצבים הללו הם מצבים של מחלה".
נחמה קירשנבאום-אבינר מתנגדת לחלוטין לגישה שמציג הרב גלעד. לדעתה, גישה קשוחה תגרום לאנשים שסובלים להסתגר עוד יותר בתוך עצמם ולשמור את הכאב בבטן, מה שיחריף את מצבם. "אני חושבת שזה ממילא מחוץ לגדר, ולא צריך לעשות את זה יותר קשה ממה שזה כבר. מדובר באנשים חולים, סובלים, ובמקום לבוא ולהגיד בואו ונחבק אתכם חיבוק ענק, כי זה מה שירפא אתכם, כי פה מה שיעזור זה להוציא את האנשים האלה מהבדידות שלהם ולגרום להם לדבר, תגובה של הוקעה תגרום לאנשים הללו להסתגר בעצמם ובסבל שלהם".
קירשנבאום מספרת על מקרה שבו בחור ניסה להתאבד. מאוחר יותר, פנה לרב שלו, סיפר לו על ניסיון ההתאבדות ושאל אותו כיצד אפשר לכפר על כך. תשובתו של הרב, לדברי נחמה, הייתה: "לכפר? מה זאת אומרת לכפר? אתה היית במצוקה, ותדאג עכשיו לשכוח מזה ולשמח את עצמך. תעבוד על מידת השמחה". לדברי נחמה, הפיתרון הוא בחיבוק גדול ובהקשבה מסורה.
"לי נורא כואב" אומרת נחמה, "שהאנשים האלה סובלים, ושמים להם סבל על סבל. ברור לי שגם מי שדיבר על הוקעה, חושב שצריך לחבק את האנשים הללו. אין לי צל של ספק".
הפסיכולוג דון יוסף ברנד מתנגד אף הוא לגישת ההוצאה אל מחוץ לגדר. "אני בדרך כלל לא אוהב הרתעה", הוא אומר. "הרתעה משדרת שיש ההם, ויש אני. אם מדברים על שמאל דוחה, צריך לדבר גם על ימין שמקרבת. יש בזה כמובן צד של דאגה לחברה הרחבה, אבל יש אנשים פה, יש כאלה שכואבים".
לדעת ברנד, הפיתרון לנושא הוא חינוך נכון: "צריך להבין שאם יש פה מישהו שמתאבד, זה אומר שיש בעיה בעם ישראל. שאנחנו לא חינכנו. שמשום מה האדם הזה, מבחינתו התאבדות הייתה הולמת. למה אנחנו לא נתנו לו דרכים אחרות? אנחנו צריכים לתת בחינוך שלנו פן ערכי שאינו תלוי בהצלחה המיידית, ללמד אנשים איך לעמוד מול הקשיים והסיבוכים ומבוך הזמן".
העולה מדברי רוב רובם של המרואיינים לכתבה זו הוא אחד: ישנה תקווה. והיא נמצאת בהקשבה, בכניסה לתוך עולמו של האחר, במפגש הנפשי הכנה עימו. ביצירת עולם משתף שבו לאדם הבודד יש עם מי לדבר, שיש מי שרוצה להקשיב לו, שיש מי שפותח לו דלת אל מציאות אחרת כשהצינוק הפנימי סוגר עליו. קהילה מחבקת, קהילה ששולפת את האדם מבדידותו, היא גם קהילה שתמנע את המתאבד הבא.
עוד בנושא: מתאבדים עם כיפה