לא שונים מהחילונים
"אני לא יודעת את הסטטיסטיקות", אומרת הפסיכולוגית נחמה קירשנבאום-אבינר, "אני לא משערת שהן יותר נמוכות מאשר החברה הכללית. אבל אני יכולה להגיד שאובדנות היא מצב חריף, בדרך כלל של מחלה. כשנער או נערה מתאבדים זה בדרך כלל מלווה באיזושהי הפרעה נפשית. אצל דתיים, השפה שהנער או הנערה ידברו בה, ושתמנע מהם התאבדות, היא שפה אמונית-הלכתית. מה שמחזיק ילד חילוני לא להתאבד זה ההורים שלו. הוא ידבר בשפה משפחתית וילד דתי ידבר בשפה אמונית".
"אני לא יכולה להגיד שכן. זו חברה הישגית ותחרותית בדיוק כמו חברות אחרות. אצל הדתיים והחרדים יהיו אמנם סימפטומים שקשורים לדת. אבל הם לא רבים יותר באוכלוסיה. כשאדם חולה, זה בלי קשר לסוג הכיפה. מה שכן אפשר לומר זה שכשבן אדם מתאבד אין ספק שהוא מאוד מאוד בודד, ויש בחברה שלנו בדידות, דברים שלא ראוי לדבר עליהם, ושאלות שלא ראוי לשאול אותן. חשוב להדגיש שאלו אנשים שנורא-נורא כואב להם".
ד"ר טוביה פרי, פסיכולוג קליני מהמרפאה הפסיכיאטרית בביה"ח הדסה עין כרם, טוען גם הוא כי בציבור הדתי, מתבטאת לעיתים המצוקה הנפשית בתכנים דתיים. "שאלות כגון האם כדאי להיות דתי?, האם להשתייך לציבור הדתי לאומי? הן לפעמים הביטוי הראשון למצוקה רגשית. לפעמים המצוקה נעה סביב תכנים דתיים כמו רגשי אשמה - בתחום המיני, או חוסר הצלחה בקיום מצוות".
"יש אמנם הוכחות במחקר שאנשים בעלי אמונה החיים בקהילה דתית מתמודדים קצת יותר טוב עם מצבים קשים. אבל אם תופסים התאבדות כמצב של מחלה, אז השכיחות דומה לאוכלוסיות אחרות. אין לציבור הדתי חסינות מפני דיכאון או רצון להתאבד. יש אשליה שזה כך, אבל הסיכונים מאוד דומים".
פרי משוכנע כי הרבנים בציבור הדתי לאומי הם בעלי חשיבות מרובה בהקשר זה, שכן בשל נגישותם הם גורם ההפניה הראשוני במקרים רבים. מסיבה זו טוען פרי כי "חשוב מאוד שהרבנים יהיו מיומנים בזיהוי מקרים שמצריכים התערבות טיפולית מקצועית, ברגע שזה עובר את הרמה החינוכית".
הרב אלעד (שם בדוי) הינו ר"מ בישיבה בדרום הר חברון. במהלך עבודתו נפגש אלעד עם תלמידים ברמות מצוקה שונות, ונחשף לעיתים למקרים קשים. לדעתו, העבודה המרכזית צריכה להיות בעידוד התלמידים לדבר: "במעגלים שאני מסתובב בהם, הכיוון הוא לפתח את יכולות השיח ורמת הפתיחות עם התלמידים. יש מקרים של מצוקה שאנחנו מזהים - ואני אומר אנחנו כי יש עבודת צוות במקרים כאלה - שיש איזשהו חשש, ואנחנו פועלים הכי מהר שאפשר, בכלים שונים. החל משילוב של אנשי הצוות השונים - ראש הישיבה, הר"מ, איש צוות שנמצא בקשרים טובים ומלווה את הצעירים, כל בעל תפקיד שיכול לתת זווית נוספת איך לעזור. כשצריך נעזרים בחברים, ולעיתים מפעילים את ההורים. כשיש צורך אנחנו מתייעצים עם איש מקצוע, או אפילו מפנים את התלמיד לאיש מקצוע מסוים".
מרגישים שאין להם דרך מילוט
ד"ר דון יוסף ברנד, פסיכולוג דתי, מדבר על נטיות אובדניות בציבור הדתי לאומי הנובעות ממשבר ערכי דווקא. לדבריו של ברנד, אחת הסיבות להתאבדות היא חוסר יכולת להמשיך בתוך עולם ערכים מסוים. "אחרי השואה היו מקרי התאבדות כי החיים השתנו, הערכים היסודיים של החיים לא היו קיימים יותר ואי אפשר היה להמשיך. רבים מהאנשים שהמשיכו את חייהם עזבו את הערכים הראשונים שהיו להם, ופנו לעולם אחר: ללא ערכים, או בעל ערכים שונים.
רוב האנשים בציבור הדתי לאומי גדלו על ערכים השייכים לעולם הרוח ולעולם המעשה, והם רואים את עצמם כחלק מההיסטוריה, שייכים למושגים של גאולה ומשיח. בזמן האחרון הציבור הדתי לאומי חווה הרס של הרעיונות בהם דגל, וראה דברים שפשוט לא מסתדרים עם החזון שהיה לו. האפשרות לקפוץ לעולם החילוני קיימת, אבל כאן הבעיה: רוב הנוער מכירים את העולם החילוני, וגם מכירים את החלל והריקנות שיש בו, כלומר, העולם החילוני כבר איננו דרך מילוט. נוצר מצב בו לאדם אין מקום לברוח אליו, ואז אפשרות ההתאבדות הופכת למשמעותית. כמובן שהדבר הזה כרוך בייאוש.
טיפלתי בכמה נערים שיצאו מגוש קטיף ועברו את אירועי עמונה. הם ראו דברים שפשוט לא יכולים לעמוד בהם. אחד מהם דיבר על התאבדות. הם נמצאים מול מציאות שהם לא היו מוכנים אליה, גם מבחינה ערכית. יש אנשים שזה מצב סיכון בשבילם, הם לא רואים שום דרך להישאר בן אדם באיזושהי שלמות פנימית, המצב הופך למועקה.
"כשאני עובד עם אנשים בסכנת התאבדות אני מנסה לפתוח אפשרויות, לגרום לאדם לצאת מהפגישה עם תקווה שיש דרך אחרת. לתת לו תובנה של חיים יותר רחבים שיש בהם ערכים ומשמעות.
ההתמודדות המרכזית היא לגרום שבן אדם לא יהיה במצב של ייאוש כשעולם הערכים נחרב. למצוא דרכים שבהן ההתאבדות לא תהיה תגובת המילוט ההולמת".
פרופ ישראל אור-בך, מומחה לנושא ההתאבדויות, מסביר באתר סהר מה לעשות כשחבר או חברה מדברים על התאבדות. על פי דבריו, המענה הטוב ביותר הוא פנייה לאיש מקצוע, אך גם ידיד או ידידה מסוגלים לעזור ולהקל על המצוקה באמצעות דיבור ישיר, כן ופתוח. על פי דבריו, ככל שידבר, תפחת הסכנה שיפגע בעצמו, אם כי לא בהכרח תימנע לחלוטין. במקרה של חשש לפגיעה עצמית, אין להשאיר אותו לבד אלא לתכנן תכנית פעולה משותפת לשעות ולימים הקרובים. לדברי אור-בך, אין לזלזל ברגשותיו ומצוקותיו גם אם הם לא נראים קשים במיוחד. יש להדגיש בפניו כי מדובר במצב זמני וכי הוא יכול, ללא ספק, לשוב לאיתנו ולחיים מספקים. יש לסלק כל חפץ שבאמצעותו הוא יכול לסכן את עצמו. " אדם במצבו", כותב אור-בך, "מתקשה למצוא אלטרנטיבות לפעולה או פוסל אותן מכיוון שאינן באות בחשבון. עודדו אותו לנקוט פתרונות שונים". עוד ממליץ אור-בך לשים לב למתנות שהאדם במצוקה נותן, כיוון שלעיתים מדובר בסימן להחלטה להתאבד. כמו כן, אין להבטיח שמירת סודיות בנוגע לתוכניות התאבדות, ויש להבהיר כי תעשו כל שביכולתכם כדי למנוע ממנו לעשות זאת, גם אם הדבר כרוך בהפרת סודיות.
עוד בנושא: מחוץ לגדר