במקורות שונים נתפסת חוויית שמירת המצוות כחוויה המשתלבת יפה בנפשו של האדם באופן הרמוני. התורה אינה דורשת לעקור לחלוטין כוח מכוחות הנפש, אלא לעצבם בלבד, וככזו אין היא מתנגדת לעולמו הפנימי של האדם. אדם השואף להתמסר לקיום מצוות ה אמור לחוות חוויה של הרמוניה, באשר ישנה התאמה מסוימת בין דרישות התורה למבנה הנפשי והגופני של האדם. אף שפעמים רבות נאלץ האדם לעקוד את עצמו ולוותר על היקר לו למען שמירת המצוות, בכל מאודו ובכל נפשו, הרי שאלו הם מצבי קיצון נדירים. חוויה המצוות המרכזית אינה חווית אונס ומחנק, אלא השתלבות והתאמה.
בכדי שתתפתח אצל האדם זהות דתית הרמונית כזו, יש לצפות לכך שבשעה שזהותו מתגבשת יחווה הוא את שני הצדדים של הברית הא-לוהית. מחד, החובה לסגת, להתגבר ולוותר כאשר מדובר באיסור; ומאידך, למצוא את מקום ההיתר בו יוכל לממש את אותם הכוחות שהוגבלו באיסור.
במידה וזו תהיה חווייתו הבסיסית, הדרישה לקיום המצוות תתקבל בנפשו כדרישה הגיונית ונורמאלית, שעולה בקנה אחד עם עולמו הפנימי המתפתח. ואילו במידה וחווייתו הבסיסית תהיה של ביטול ועיקור כוח מכוחות הנפש, יקשה על האדם לחוש הרמוניה עם עולם המצוות ודרישות ההלכה.
ככל שחווית המחנק נוגעת לתחומים מרכזיים ומשמעותיים יותר בנפש המתבגר, כך יקשה עליו לחוות חוויה הרמונית בקיום המצוות.
אחד מהכוחות המרכזיים בנפשו של האדם הוא הכוח המיני. התורה מכירה בכך בצוותה פרו ורבו כברכה שיש בה להגדיר את ייעודה של האנושות. בגיל ההתבגרות כוח זה מתגבר בנפש הנער, ומטלטל את עולמו בעוצמה רבה, עד כי ניתן לומר כי רבים מתהליכי ההתבגרות וגיבוש הזהות נוגעים לגילוי הכוח המיני באופנים שונים.
מסיבות אלו, יש מקום להניח כי המתבגר עשוי לזהות את עצמו ואת עולמו עם החלקים המיניים שבו, כך שניסיונות לכבוש ולבטל כוחות אלו ייתפסו בעיניו כלא פחות מניסיון לביטול או להכחשה של זהותו העצמית כולה. האופן בו יחווה המתבגר את דרישות התורה כלפיו ביחס לכוחות המין שבו, עשוי להיות גורם מכריע בעיצוב זהותו הדתית ובקביעת טיב החוויה שביסודה.
גיל הנישואין ומאבקי הברית
חשיפה הרמונית ליצר המיני ולאיסורי התורה שסביבו תיתכן רק במציאות בה בד בבד עם גילוי כוחות המין בנפש נפתחת בפני האדם האפשרות לממשם בהיתר במסגרת ההלכה. מציאות כזו הייתה בנמצא בעולם בו גיל הנישואין היה מוקדם יחסית, והיה סמוך להתפתחותו המינית של הנער. כך, היה הנער נתון למערכת הלכתית שיש בה כדי הרמוניה עם נפשו: אמנם ההלכה אוסרת עליו אופנים שונים של ביטוי לכוחו המיני, אך באותה מידה מציעה היא לפניו מגוון רחב של ביטויים חיוביים ורצויים לכך.
אולם, במציאות החברתית והביולוגית בה אנו חיים, בה מחד גיל ההתפתחות המינית מוקדם יותר מן העבר מאידך גיל הנישואין מתאחר מסיבות שונות, נוצר לעיתים פרק זמן של יותר מעשור בו חווייתו הדתית של האדם היא דיס-הרמונית במידה רבה - שאיפתו לשמור על חוקי התורה מחייבת אותו לכבוש ולהתנגד לכוח מרכזי בנפשו. עשור זה, הוא גם עשור ההתבגרות, בו האדם עומד על דעתו ומפתח את זהותו האישית והדתית. תופעה זו עשויה להוביל לגיבוש זהות דתית דיס-הרמונית כוללת.
שלשה טיפוסים של דיס-הרמוניה דתית
דיס-הרמוניה דתית יכולה לבוא לידי ביטוי בשלשה טיפוסים:
המצטדק: בוחר לבטל את עולמו אל מול עולמה של תורה, ומבקש לדחוק את חוויותיו האוטנטיות בכדי לפנות מקום לחוויה הדתית הנכונה בעיניו.
כאשר ירצה לתת ביטוי לרגשותיו ורצונותיו האישיים הדבר ייעשה על פי רוב באמצעות מערכת ענפה של הצדקות אידיאולוגיות - הוא רואה סרט כי יש בו מסר חינוכי; אוכל כדי שיהיה כוח ללמוד תורה; מטייל בחופשות כדי לבוא ללימודים בכוחות חדשים וכדומה.
הדתל"ש: מכריע הכרעה קיצונית הפוכה. היות והחוויה הדתית סותרת את חוויית הקיום הבסיסית שלו הרי הוא דוחק את החוויה הדתית מכל וכל ובוחר להעדיף את זהותו האנושית האישית על פני הזהות החיצונית הדתית הכפויה.
המתעמת: הסתירה והמתח שבין עולמו לא-ל אינה אלא תמצית החוויה הדתית: הא-ל הנגלה אל האדם הוא אכן א-ל גדול ונורא, אשר המפגש עמו מהווה סתירה מיניה וביה לכל עולמו של האדם. אולם עם זאת, עולמו האנושי האישי אינו נתפס בעיניו כמושא לביטול ודחייה: אותו הא-ל עצמו שהתגלותו אש אוכלה ברא את עולם האדם, והא-ל מסיבות שונות בראו כסותר את הא-לוקות.
המודעות לכך שלמאבקי שמירת הברית עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על אופיו הבוגר של הנער, יכולה לעצב באופן שונה את הגישה החינוכית המלווה תקופה זו. ניתן להציע לנער הבנה של תהליכים פיזיולוגיים ונפשיים שמתחוללים בקרבו; ניתן להתייחס לנפילות בתחום זה כרמות שונות של אנוס ובכך להפחית את מידת המתח הדתי המתלווה לכך (אך עם זאת לא לוותר על התקדמות); ולכל הפחות ניתן לפתוח את הנושא ולדון בו בצורה ישירה - עצם ההכרה של נציגי הדת בחייו של הנער במצוקתו יכולה לרכך את תסכוליו במידה רבה.