בסך הכול "חאלקֶה" הוא סרט בהחלט כיפי. מהסוג שמרתק אותך, משאיר אותך ערני, וגורם לך לצָפות כל הזמן לראות מה יקרה בסצנה הבאה (ואינני מתעלם מכך שבבסיסה של חוויה זו קיימת גם התשוקה הפרימיטיבית הנטועה באדם משחר היוולדו - לראות את עצמו או את שכמותו על המסך הגדול. כך שניתן להניח כי כל סרט שה"גיבורים" שלו הם שני דוסים - יגרום לצופה הדתי הממוצע להיות מרותק, בצורה כזו או אחרת). לכך אחראים, בין היתר, שני השחקנים הראשיים - אוהד קנולר וחני פירסטנברג, שבתור שחקנים חילוניים נכנסים לא רע בכלל לסצנה הדתית, ולא בפעם הראשונה: הכיפה יושבת מצוין על הראש של קנולר כבר מפרקי הסדרה "סרוגים", וחני פירסטנברג רגילה לחצאיות, שרוולים ארוכים ושיער אסוף עוד מימי "מדורת השבט" - בה שיחקה ילדה מתנחלת, ועד לימים אלו בהם היא מגלמת להפליא את הודל - אחת מבנותיו של טוביה החולב, בהפקת הענק "כנר על הגג" של הקאמרי.
עלילת הסרט פשוטה: יוני (קנולר) ויעל (פירסטנברג) הם זוג נשוי, והוריו של עולל פרוע תלתלים בן שלוש העונה לשם יפתח (הִנבא הלל פני אל). הדמות של יעל היא דתיה "קלאסית" - אימהית, עדינה, נחושה וחזקה מחד, ורכה ושברירית מאידך. יוני הוא על תקן ה"ברסלבר המתחזק". בעוד שיעל מאופקת ויציבה, יוני טוטאלי וסוער. הסרט נמשך לאורך יממה אחת מחייהם המשותפים, ובוחן את הקרע ההולך ונבעה בזוגיות שלהם, עקב הפער הרחב בין השקפות העולם הדתיות והקיומיות של שניהם. הכול מתרחש על רקע נסיעתם למירון בל"ג בעומר, ביחד עם בנם, לצורך ביצוע טקס ה"חאלקֶה" המסורתי. בעוד שהטקס הזה משמעותי מאוד ליוני, יעל חשה כלפיו ניכור, הבא לידי ביטוי כבר עם תחילת הסרט, בה נראים בני הזוג כשהם מקלחים את בנם ומשוחחים על יום המחר, ואשר הולך ומעמיק ככול שמתקרבים לטקס עצמו, עד לסצנת הסיום הנהדרת.
אם לחזור להצהרת הפתיחה - אין הרבה דברים רעים לומר. העלילה פשוטה, קצת פשוטה מידי. הדמויות נגועות במעט שטחיוּת וסטריאוטיפיוּת. פה ושם - מספר "שגיאות-מגזר" שקיוויתי שלא ניתקל בהן, בסרט שהן הבמאית והן התסריטאי שלו דתיים: פירסטנברג שוכחת לברך לפני הדברים שהיא אוכלת, וקנולר מניח תפילין כמו קראִי, המקיים כפשוטו את "והיו לטוטפות בין עיניך". החסרונות הללו היו עשויים להיות נסלחים (במיוחד כשרוב הברכות והתפילות מתבצעות דווקא כמו שצריך), אלא שמצד שני, כאמור - אין לי גם יותר מידי שבחים להרעיף על הסרט. להוציא את הסצנה המתוקה בה זוחל יפתח אל מתחת למכונית וזולל בשלווה את תוכנה של שקית במבה מעופשת הזרוקה שם, זוויות הצילום שגרתיות למדי (בעיקר פריימים של חצי גוף). התסריט לא מרשים במיוחד (הסצנה של שיחת הפיוס ברכב, לאחר שיוני יוצא מכליו וצועק ומקלל את יעל, היא דווקא יפה ונוגעת ללב - אך לא לקחה אותי רחוק). כמו כן, הוא גם לא תמיד אמין. בחלקים שונים של הסרט השיחה בין השניים נשמעת יותר כמו שיחה של זוג בדייט השלישי, ולא כמו זו ההולמת זוג נשוי, ותהיינה הבעיות בזוגיות שלו אשר תהיינה. כשיפתח צריך להתפנות ויוני אומר ביובש: "מה לעצור, אני מאחר לתפילה" - זה לא נשמע רציני, כמו גם כשיוני מצהיר בצהריים שעליו להתפלל, ויעל שואלת: "שוב?". או כשיוני מדבר עם אלוהים במהלך ההתבודדות ומספר לו ש"הרב מהישיבה מזלזל בי", ומתכוון בכך לראש הישיבה התיכונית שלו, שלא ממש מתלהב מן הפגישה עימו, בתחילת הסרט.
ולמרות זאת, בסופו של חשבון - קנולר יוצר דמות חיה, על אף היותה סטריאוטיפית. הבעות הפנים שלו נכונות, הצעקה הפתאומית שלו מחלון הרכב ("ישתבח שמו!!!") הזכירה לי צעקה דומה שצעק פעם חסיד ברסלב עימו תפסתי טרמפ, והתנועות שלו בסצנת ההתבודדות - כמו גם צעקות ה"טאטע" וה"אבא" - בהחלט לא מגוחכות. וכשסצנות כאלו מצליחות להיות לא מגוחכות - זה אומר שהן טובות, כי אלו הן שתי האפשרויות היחידות הקיימות כשמדובר באוונגרד כזה, הגזור היישר מן המציאות הישראלית.
חני פירסטנברג מצאה חן בעיני מאוד בכל תפקידיה שנִמנו לעיל, כולל בזה האחרון. אולי בזכות היופי הייחודי שלה, ואולי כיוון שחוץ מן המשחק שלה, שהוא לא רע בכלל, היא מצליחה לשחק חלק ניכר מן הדמות באמצעות הבעות עיניה, דבר בו ניתן היה להבחין כבר ב"מדורת השבט". גם בסרט הזה, כשהיא כועסת על בעלה לאחר שילדם הולך לאיבוד - עיניה רושפות אש כחולה למשך שבריר שניה, פשוטו כמשמעו, וכשבסוף הסרט היא מתבוננת בבעלה המשחית את שפעת תלתליו הילדותיים של יפתח - עיניה אומרות תמיהה, ריחוק ומלנכוליה בו זמנית, והדבר יוצר אפקט מהפנט נוסח סקרלט גוהנסון.
בסך הכול - סרט מהנה ומהוקצע, אשר איננו חורג מגבולות הזאנר ולא קובע שיאים חדשים.
חלאקה בימוי: אביגיל שפרבר, תסריט: הרב מרדכי ורדי