אדם ששיערו שיבה, גלוי ראש וממושקף, מניף את ידיו בהתרגשות. הוא מיטיב את משקפיו ואני, מהצד, מבחין במבוכה כי עיניו מלוחלחות. מאחריו יושבת אשה החובשת כיסוי ראש אדום בוהק. היא מרכינה את ראשה ומקשיבה. מבטי חוזר אל האיש השֹב: הוא מניף שוב את ידו כמנצח או כרבּה חסידי אשר סביבו מאות שומעי לקחו, הוא מניף את ידו כקורא: השיבו לי את עברי, את הורי, את בית סבי. הוא עוצם עיניים בכאב.
ראשים מתנענעים לפני. כנוע עצי יער. כטלטול אנשים בתפילה. למרות שאני רק צופה מודרני של שנת 2008, אני יכול לחוש את אווירת בתי הכנסת שלפני המלחמה הגדולה והאיומה. ההתרגשות. היראה, הרטט של תפילה המתקבלת.
ומה ישיב את האדם אל עברו אם לא ניגון ישן. ומה חודר אל הלב יותר מנעימה מוכרת החוזרת ומתנגנת. וכשמדובר על שירת הנשמה, הכל יהודי: העוּד והפסנתר, הכינור והסיטאר והגיטרה. מה שיהודי בכך, הוא לא הלחן או הכלי. מה שיהודי זה הבכי.
בבית אביחי בירושלים מתכוננים לימים הנוראים. אמנם מניין לסליחות עוד לא נפתח שם, אולם הספיקו לעלות שני ערבי חזנות בהשתתפות החזנים סיימון כהן, נתי ברעם, יוחנן הניג ויחזקאל קלאנג.
הקהל צפוי למדי: שוחרי חזנות ומוזיקה אירופאית שכבר חגגו לעצמם יובל, די מזמן. בקהל גם נספרים כמה לובשי שחורים שגם מהם לא נמנע התענוג שבשמיעת פרק חזנות טוב לקראת ראש השנה.
העיבודים של ריימונד גולדשטיין ליצירות הקצרות (בהן שמע ישראל של ורדיגר, כבקרת רועה עדרו של רוזנבלט, ארשת שפתינו של פינציק, ועוד ועוד) לפסנתר ולחליל צד, נעימים ומוסיפים צבע לביצוע הקולי המצויין של החזנים, ועבור אוהבי החזנות זו ודאי ברכה. אך גם בור ועם הארץ בענייני חזנות שכמוני יכול להנות מפרק תפילה המוגש בצורה נאה, ככל אחינו בני תפוצת אשכנז המתפללים בדבקות עם חזן בית הכנסת שלהם בימים הנוראים.
כבר תמהו התמהים, מה לחזן מסלסל-קול בבית הכנסת. אולם מי ששמע תפילה מעומק לב, כשהיא מלווה בניגון הנכון, הישר והנקי, לא יוכל לשכוח את הטעם המתוק של הבכי, ותמיהתו נפתרה מאליה.