עם עלון השבת "עולם קטן" אני מנהל יחסים אמביוולנטיים. מצד אחד, לא פעם פרסמתי סיפורים מעל דפיו, תוך התנדנדות על גבולות קונצנזוס קוראי העלון. הנכונות של יוסף רוסו, העורך, להכניס גם סיפורים הנוגדים את השקפת עולמו, התבטאה גם בהעלאת קולות מכל גווני החברה הדתית לאומית, אפילו מהשוליים. מצד שני, גם היום, דפדוף תמים בעלון בערב שבת נינוח, יכול לשרוף אצלי את הפיוזים המשובחים ביותר. החל מפינת השו"ת SMS, ששאלותיו ותשובותיו המגוחכות מפליאות להלעיג ולהנמיך את רוח היהדות, עבוד דרך מאמרים תורניים פשטניים, עמוסים סימני קריאה וקריאות קרב אידיאולוגיות, המסמנים את המטרה לאחר שזרקו את החץ, וכלה בשפה החדשה, זו המרכזניקית-מזרחית-סחבקית-ברסלבית, המאפיינת את סגנון העריכה ורבים מהכותבים ("אח שלי צדיק, אבא שלנו הגדול אוהב אותך שאתה מת, בא לך איזה תפילה מדליקה לוורידים שתעשה לך רק טוב? מחר בשמונה על יד הכותל, כל החברה באים").
אבל אחד מרגעי השיא היה בעלון השבת האחרון, במשבצת הפותחת את העיתון, במאמר שכתב הרב מנחם פרומן, הנושא את הכותרת "הפסיכולוגיה הארורה הטעתנו". במאמר, המשווה את נזקי הפסיכולוגיה העכשווית לנזקיה הרוחניים של הפילוסופיה הימי-ביניימית, טוען הרב פרומן כי "הפסיכולוגיה, והפסיכיאטריה אף יותר ממנה, היא כפירה גרסת 2008. הבעיה העיקרית שבה מתבטאת באנתרופוצנטריות שבה - בעובדה שהיא ממקמת את האדם במרכז הבמה, ואת כל תשומת הלב מכוונת אליו. בכך היא מצטיינת לרעה אף יותר מהפילוסופיה בזמנה, שעוד הביטה מעבר לקומתו של האדם". לדבריו, הפסיכולוגים של ימינו יוצרים "נתק בין הנפש למקורה הא-לוהי... הפסיכולוגים מתמקדים באדם בעוד התורה מתחילה דווקא בבראשית ברא אלוקים".
ראשית, גילוי נאות: את הרב פרומן אני מכבד ומעריך. יש לי עימו היכרות אישית, ואני רואה בו אדם בעל מעוף רוחני, אומץ לב ויושרה אינטלקטואלית שהוא דבק בהם גם במחיר של הוצאה מהמרכז החמים והנעים של רבני החברה הדתית לאומית. בעיקר נדמה כי הוא התברך בחשיבה יצירתית המאפשרת פריצת גבולות מקובעים של חשיבה ובכך סלילת דרך חדשה בעבודת ה או בהתנהלות המציאותית. לכן הופתעתי לגלות את שמו מעל מאמר שהאפקט שלו, לדעתי, הרסני למדי.
מתעסק בדיני נפשות
מעבר לכל, הרב פרומן מתעסק בצורה בלתי אחראית בדיני נפשות. הפנייה מעל דפי "עולם קטן" היא לקהל יעד של נוער, וצעירים בשנות העשרים לחייהם. כאשר נער צעיר קולט את המסר האנטי-פסיכולוגי המובע במילים מאוד ברורות בכותרתו של המאמר, סביר להניח שכאשר יקלע, חלילה וחס, למצבים נפשיים קשים בחייו, יימנע מלפנות לטיפול מקצועי ובמקומו יפנה לסמכות רוחנית, או, גרוע מכך, ישקיע את כל ניסיונות התיקון שלו בשיח פנימי-רוחני-דמיוני.
הדבר דומה לאדם הסובל מדלקת ריאות, ובמקום לפנות לרופא, מחליט על תיקון חצות ואמירת תהילים. פעמים רבות, טיפול פסיכולוגי מונע התדרדרות נפשית קשה, בהיותו מעניק אוזן קשבת ויד מכוונת לאדם הפגוע. האם פנייה לריבון העולמים מחליפה טיפול שכזה? האם יש לפרש הזיות (הלוסנציות) בתור עולמות רוחניים שמתגלים רק אלינו? האם טיפול פסיכיאטרי באדם הלוקה בסכיזופרניה איננו התערבות בוטה בעולמו הרוחני הטהור, באשר הוא רואה שדים, מלאכים, וישויות אלוקיות שבחרו להתגלות דווקא אליו? הפסיכולוגיה עוסקת בנפש, לא ברוח ובנשמה. הערבוב בין התחומים יכול להביא לכך שמחלת נפש המצריכה טיפול מיידי מתפרשת כעומק רוחני בלתי מוכר. כלומר, לפני שמפרסמים מאמר בעולם קטן על כך שהפסיכולוגיה היא דבר איום ומלא בכפירה, צריך לחשוב על הנערים שעלולים להיפגע מכך - נפשית ופיזית.
מנסה לחבר בין העולמות
וכעת לנושא העקרוני. לא מעט נכתב על הדואליות שבחברה הדתית לאומית. שני המרכיבים: לאום ודת, מושכים את החברה לכיוונים מנוגדים, ההולכים ומקצינים עם הזמן. יש הפונים לכיוון הלאומי על חשבון הדתי (דתיים לייט, מה שנקרא), ובכך מנהלים שיח ישראלי על חשבון השיח היהודי, ויש הפונים אל הכיוון ההפוך (מה שקרוי חרד"לים), ובכך בוחרים לנהל שיח יהודי במקום זה הישראלי (וגם העולמי). מהיכרותי עם הרב פרומן, דרכו מהווה בדרך כלל ניסיון כמעט בלתי אפשרי לחבר בין העולם היהודי לזה הישראלי.
בדיוק מהסיבה הזו הוא חוטף בדרך כלל אש כבדה מכיוונים שונים. אך המאמר בגנות הפסיכולוגיה מהווה בחירה מאוד ברורה בהתעלמות מהשיח הישראלי-עולמי, ושחייה בתוך זרם מאוד מסוים ומסתגר של החברה הדתית. בהוצאת הפסיכולוגיה אל מחוץ לגדר, נוצר ניתוק עקרוני בין היהדות לבין השפה הקיימת בעולם, ולדעתי הנפגעת העיקרית מכך היא היהדות המוחלשת, המעוקרת, המזדקנת. מאז ומתמיד עמדה בפני ההוגים היהודיים הבחירה בין השתתפות בשיח העולמי הקיים - או הסתגרות בשיח פנימי - דתי.
אלו שבחרו להשתתף בשיח העולמי הקיים ובכך להשפיע מעבר לד האמות המגזריות, מצאו בתורה פנים חדשות, והרחיבו את גבולותיה כך שגם לדוברי השיח האקטואלי נמצא מקום בתוכה. הם שכללו אותה באמצעות שימוש בכלים אלגוריים ופרשנויות מתוחכמות, כך שהתורה הפכה להיות רלוונטית גם בשביל אלו שהיו מעורים בכל חכמות העולם. האפקט שנוצר היה העמקת התורה עד כדי כך שגם אומות העולם מצאו בה חוכמה נפלאה. "הפילוסופיה הארורה", שאתגרה את חכמי ישראל בכל הדורות, הביאה למאמץ רוחני אדיר שהפריח את התורה בצבעים אין מספר והפכה אותה להרבה יותר עמוקה ועמוסת רבדים. הרב קוק ללא פילוסופים בני תקופתו, דוגמת הגל, לא היה הרב קוק.
הרב פרומן יכול היה לבחור בדרך מעמיקה יותר ומאירה יותר. לקרוא את הפנייה אל תוך פנים נפשו של אדם כ"מבשרי אחזה אלו-ה", כהבנה שעומק נפש האדם הוא שיקוף, הוא משפך, הוא נקודת השקה של כל העולמות כולם. שתיקון עומק העומקים באדם מביא לתיקון גובה הגבהים. שאת קרבת אלוקים לא נמצא על פסגות ההרים הקפואות אלא בתוך נפשנו פנימה, וככל שנעמיק, כך נחזה יותר באור האלוקי. לראות את הפסיכולוגיה כמשכללת השיח הפנימי שבין האדם לבין עצמו - ובוודאי שבין האדם לבין אלוקיו. במקום זאת בחר הרב פרומן לפרש את ההתעמקות הפסיכולוגית בנפש האדם כנטייה אגואיסטית - נרקיסיסטית המעמידה את האדם במרכז ומוחקת את כל העולמות הסובבים אותו, ובכך הותיר את התורה היהודית חסרה, ועומדת מנגד, בעברו השני של הנהר.