לאחרונה הזדמנה לידי הזכות לשרת בשירות מילואים, אבן יסוד בחוויה הלאומית ישראלית. ברבות השנים נערמו על שירות המילואים פנים רבות: סחבקיות ישראלית נוסח "גבעת חלפון", מטענים פוליטים של סרבנות מימין ומשמאל, השתמטות, מלחמות, חטופים ועוד אין ספור הקשרים שהמילה "מילואים" מזכירה לישראלי הממוצע. דומה כי ריבוי ההקשרים מכיוונים כה רבים מעיד על הימצאם של המילואים והשירות הצהל"י בכלל במוקד המגבש של החברה. בחברה רבת שסעים כשלנו נראה כי צה"ל הינו המוסד הלאומי היחיד המצליח להתגבר על הפערים. לדעתי, זוהי טעות נוראית.
בשנותיה הראשונות של המדינה, עת התחילו לזרום לישראל יהודים מכל קצוות תבל, נוצרה בעיה שאיננה פשוטה: כיצד ללכד עדות וזרמים כה שונים לחברה לאומית אחת? היהדות בפני עצמה לא הספיקה לצורך כך שכן עד לאותם ימים המבנה היהודי הגלותי התבסס על מודל קהילתי ולא ריבוני. בנוסף לאלה, המחלוקת על משמעותה של היהדות כדתית או חילונית חסמה את האופציה לבניית גורם מכונן על בסיס העבר. לפיכך הוחלט להציב את השירות הביטחוני בצבא העם, הלוא הוא צה"ל, במוקד החוויה הציונית. כולם משרתים. בתקופה ההיא בעיותיה הביטחוניות של ישראל היו רבות מאד והצורך בהקמת צבא חזק היה מידי. בתנאי פתיחה שכאלה נקל היה ליישם את תפיסת "צבא העם" ולהשריש אותה לדורות בחברה הישראלית העתידית. אם נרצה לדמות את שאירע נאמר כי צה"ל הוא מעין פלסטר שהודבק בכדי לאחות את השסעים של החברה הצעירה. כיום, במבט לאחור נראה כי הרעיון של הצבת צה"ל כפיתרון מהיר לליכוד חברתי הינו גאוני. אולם שעתו פגה.
הבעיה הגדולה בצה"ל היא טשטוש הזהויות שהוא יוצר. טשטוש שנועד בעבר ללכד את גווני היהדות השונים. כאשר חייל מזרם כל שהוא מתגייס לצבא הוא פושט את בגדיו הצבעוניים, משיל את סדר יומו הייחודי ומקבל מספר אישי אנמי. כעת במדים, זהה לחלוטין לרעהו, הוא מאבד את ייחודיותו הסקטוריאלית. תופעה זו הינה לגיטימית כאשר היא משרתת את הצרכים הביטחוניים של הצבא, אולם היא לוקה בחסר עמוק כאשר היא באה ליצור גם לכידות חברתית. וכי כיצד תיווצר הלכידות אם השוני בין האנשים איננו בא לידי ביטוי בשירות הצה"לי? השיחות בין החיילים אינם מספיקות כדי לבנות אתוס לאומי משותף ומכונן. על גווני החברה להיפגש עם התרבות, החינוך, הערכים והעשייה של הסקטורים המקבלים באופן מתמיד ולא רק בתקופת השירות הסדיר או ימי המילואים השנתיים. בסופו של יום בכל מדינה מתוקנת הצבא נועד להקנות ביטחון לקיומה של החברה האזרחית ואילו במדינת ישראל הצבא הוא הדבק המלכד את החברה הישראלית. זהו מצב פסול מעיקרו. שום צבא איננו מסוגל להקנות ליהודים כה שונים תחושת הזדהות לאומית.
נראה כי כיום לאחר שישים שנות מדינה הגיע הזמן לעבור למודל אזרחי. מודל בו השונות הסקטוריאלית תביא את עצמה לידי ביטוי בחיים החברתיים שמעבר למדים. על מנת שהחברה האזרחית תוכל להפוך למגובשת עליה להכיר בשני הנחות מוצא. הראשונה היא הבנה שקיימת שונות חריפה בתוך החברה הישראלית. השונות מתבטאת במחלוקות כבדות משקל בנוגע לעצם משמעותה של מדינת ישראל ותרבות היסוד שלה. שנית, מעל למחלוקות ישנו גורם מגבש על היסטורי המניע מיליוני יהודים בעולם לטעת מושבם ואזרחותם בארץ ישראל כבר למעלה ממאה שנים. יוצא מכך שעל החברה האזרחית מוטלת החובה לבנות מודל שיביא לידי ביטוי את שני המוקדים, לכידות ומחלוקת. לצורך כך יש לסמן מסגרות אזרחיות המבטאות דווקא את המחלוקת והשוני. לדוגמא, חינוך, אומנות וחיי משפחה, ולבנות מיזמים שישלבו את התפיסות השונות במסגרות אלו. למשל, ניתן לקבוע כי כל תנועת נוער תקיים פעילות משותפת עם התנועה ההופכית. שתי התנועות יצרכו לגבש תפיסה משותפת בכדי ליישם את הפעילות אותה הם מעוניינים להפעיל כך שהפעילות תביא לידי ביטוי הן את השוני והן את הלכידות. במידה ועיקרון זה ייושם על כל תחומי החיים ייתכן ונזכה לחזות בחברה ישראלית אחרת לחלוטין. חברה עם תקווה.
בסיכומו של דבר דומה כי בחברה הישראלית של ההווה קיים חוסר עמוק באתוס לאומי מלכד. הניסיון להוסיף על משימות צה"ל גם את האחדות הלאומית נדון לכישלון. יש לבנות חברה אזרחית המכירה בגווניה השונים ומייצרת התלכדות יהודית המכילה את כל שבטי ישראל. "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל".