בשלושה פסוקים בפרשתנו אנו מוצאים ביטויים משותפים, השונים בסדר הופעתם. הפסוק הראשון: "ושמרת את מצוות ה אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו" (ח-י), הפסוק השני: "ועתה ישראל מה ה אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" (י-יב), והפסוק השלישי: "לאהבה את ה אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (יא-כב). המשותף בשלושת הפסוקים הוא הביטוי: "ללכת בדרכיו", ב"יראה", ב"אהבה" או ב"דבקות", ובכל פעם בסדר אחר. בפסוק הראשון נכתבה ההליכה בדרכיו קודם היראה, ובפסוק השני ההליכה בדרכיו נכתבה לאחר היראה אך קודם האהבה, ואילו בפסוק השלישי ההליכה בדרכיו נכתבה לאחר האהבה וקודם הדבקות.
כדי להבין את השינוי הזה עלינו לברר תחילה מהי ה"הליכה בדרכיו" החוזרת בפסוקים. על הפסוק "אחרי ה אלקיכם תלכו", שאלו בגמרא (סוטה יד א): "וכי אפשר לאדם להלך אחרי שכינה והלא כבר נאמר: כי ה אלקיך אש אוכלה הוא? אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים אף אתה מלביש ערומים, הקב"ה ביקר חולים אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים אף אתה קבור מתים". ובמדרש (פסיקתא דברים) פירשו בדרך זו: "אחרי ה אלקיכם תלכו - זו דרכיו של הקב"ה, מה הוא רחום וחנון אף אתה היה כן. מה הוא גומל חסדים אף אתה כן". מכאן יוצא שההליכה בדרכי ה הוא קיום כל המצוות של גמילות חסד ועזרה לזולת.
אך מהו הקשר בין גמילות החסד שהאדם עושה לבין היותו ירא ה, אוהבו ודבק בו? את הקשר הזה מסביר "החפץ חיים" בפתיחתו לספרו "אהבת חסד" (עמ 12), שבה הוא כותב כי יש בעבודת ה שלוש מדרגות: הראשונה היא היראה, למעלה ממנה האהבה, ולמעלה משתיהן - הדבקות בה. ההבדל בין האהבה לדבקות הוא שאהבה מתעוררת לפרקים, מה שאין כן דבקות שבה האהבה תקועה בלבו תמיד, ועל ידי זה נפשו דבוקה בה. לאור ההקדמה הזו הוא מסביר את השינויים בסדר של הפסוקים הנ"ל. התורה באה ללמד אותנו שהאדם לא יוכל לזכות לשום מדרגה בעבודת ה עד שירגיל נפשו מתחילה ללכת בדרכי טובו של הקב"ה להיות רחום וחנון וגומל חסד. לכן בפסוק הראשון הקדימה התורה את ההליכה בדרכי ה ליראה, ללמדנו שהאדם לא יוכל להשיג את מדרגת היראה אלא אם כן יקדים לה את ההליכה בדרכי ה, לעשות חסד עם הזולת. ובפסוק השני גילתה לנו התורה שאפילו אחרי שהאדם הגיע למעלת היראה, ויעלה בדעתו שעכשיו אם ירצה להשיג מידת האהבה יוכל להרשות לעצמו להיבדל מן החברה כדי שיוכל להתבונן ללא הפרעה בענייני היראה ורוממות ה וללמוד תורתו הקדושה, ולהתעלם מכל ענייני זולתו ואז יזכה למעלת האהבה, ולא כן, אלא באה התורה בפסוק השני ואומרת: "ליראה את ה אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו", ללמדנו שגם מי שזכה ליראת ה והוא רוצה לעלות למדרגה גבוהה יותר שהיא האהבה, עליו לדעת שאם יהיה נבדל מענייני העולם לא יוכל לזכות למדרגת האהבה עד שיקיים בעצמו תחילה את ההליכה בדרכי ה. ועכשיו בא הפסוק השלישי ומלמד אותנו שהדרך מאהבה לדבקות, גם היא עוברת דרך ההליכה בדרכי ה. שלא יחשוב האדם שאם זכה למעלת האהבה לכאורה, יוכל להרשות לעצמו להיבדל מענייני העולם לגמרי, להתבונן רק בתורה ובגדלות ה תמיד כדי לזכות להיות דבק בה בתמידות, ויאמר לעצמו אל לי "לבזבז" את זמני בעשיית טובות לזולתי. לכן כנגד מחשבה זו בא הכתוב ואומר לנו שגם אחרי שהאדם השיג את מדרגת האהבה, גם אז חייב הוא להקדים את ההליכה בדרכי ה להיות רחום וחנון ועושה חסד, ורק אז יוכל לזכות בדרגת הדבקות.
וכאן נשאלת השאלה: מדוע רק מי שמסייע לזולת רק הוא יוכל לזכות להיות ירא ה, אוהבו ודבק בו? אדרבא לכאורה אם האדם מתבודד ומתרחק מפעילות למען הזולת, נמנע מביקור חולים, השתתפות בשמחות או הליכה ללוויות וכדומה, ואת זמנו ימקד בפיתוח האישיות שלו ובהשתלמותו הרוחנית, לכאורה הסיכוי שלו אז להיות ירא ה אוהבו ודבק בו הוא גדול יותר? על שאלה זו משיב שם ה"חפץ חיים" ברמז וכך כתב: שבזכות החסד שהאדם עושה עם חברו "יעזרהו ה ויתחסד עמו לזכותו להיות דבק בה בתמידות". וכוונתו היא שבעצם האדם בכוחותיו האנושיים בלבד לא יוכל להשיג את המעלות הללו, וכדי להשיגם הוא זקוק לסיוע מהשמים. אך בשמים נוהגים עם האדם "מידה כנגד מידה", ועל כן אם האדם ידאג רק לעצמו ולא יסייע לזולת, ינהגו עמו גם באותה מידה ומהשמים לא יסייעו לו אלא ישאירו אותו עם יכולותיו האנושיות. אך אם האדם חושב גם על זולתו ובשעת הצורך הוא מוותר משלו למענו, אז גם מהשמים ילכו לקראתו ויזכו אותו מעבר למה שמגיע לו - להיות ירא ה אוהבו ודבק בו.
חשיבות המעורבות החברתית להתפתחות הרוחנית מוצאים אנו בפירושו של ה"משך חכמה" על דברי המדרש (ב"ר פר לו): "חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה, משה משנקרא איש מצרי נקרא איש אלקים" והסביר "המשך חכמה": יש שתי דרכים בעבודת השי"ת, האחת דרכו של המייחד עצמו לעבודת ה ומתבודד, וזה היה נח שלא הוכיח את בני דורו ומ"איש צדיק" בתחילתו התדרדר ל"איש האדמה". והדרך השניה היא דרכו של "העוסק בצרכי ציבור", המבטל עצמו בשביל הכלל, וזה היה משה, שבתחילת דרכו נקרא "איש מצרי" שהוכרח לִגלות מפני שמסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי, נקרא לבסוף "איש האלקים", שהגיע לתכלית השלמות של מה שיוכל האדם להשיג. מהדוגמא של משה אנו לומדים שדווקא ההתמסרות לצרכי הזולת היא שמביאה לשלמות האנושית.
כדי להבין את השינוי הזה עלינו לברר תחילה מהי ה"הליכה בדרכיו" החוזרת בפסוקים. על הפסוק "אחרי ה אלקיכם תלכו", שאלו בגמרא (סוטה יד א): "וכי אפשר לאדם להלך אחרי שכינה והלא כבר נאמר: כי ה אלקיך אש אוכלה הוא? אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים אף אתה מלביש ערומים, הקב"ה ביקר חולים אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים אף אתה קבור מתים". ובמדרש (פסיקתא דברים) פירשו בדרך זו: "אחרי ה אלקיכם תלכו - זו דרכיו של הקב"ה, מה הוא רחום וחנון אף אתה היה כן. מה הוא גומל חסדים אף אתה כן". מכאן יוצא שההליכה בדרכי ה הוא קיום כל המצוות של גמילות חסד ועזרה לזולת.
אך מהו הקשר בין גמילות החסד שהאדם עושה לבין היותו ירא ה, אוהבו ודבק בו? את הקשר הזה מסביר "החפץ חיים" בפתיחתו לספרו "אהבת חסד" (עמ 12), שבה הוא כותב כי יש בעבודת ה שלוש מדרגות: הראשונה היא היראה, למעלה ממנה האהבה, ולמעלה משתיהן - הדבקות בה. ההבדל בין האהבה לדבקות הוא שאהבה מתעוררת לפרקים, מה שאין כן דבקות שבה האהבה תקועה בלבו תמיד, ועל ידי זה נפשו דבוקה בה. לאור ההקדמה הזו הוא מסביר את השינויים בסדר של הפסוקים הנ"ל. התורה באה ללמד אותנו שהאדם לא יוכל לזכות לשום מדרגה בעבודת ה עד שירגיל נפשו מתחילה ללכת בדרכי טובו של הקב"ה להיות רחום וחנון וגומל חסד. לכן בפסוק הראשון הקדימה התורה את ההליכה בדרכי ה ליראה, ללמדנו שהאדם לא יוכל להשיג את מדרגת היראה אלא אם כן יקדים לה את ההליכה בדרכי ה, לעשות חסד עם הזולת. ובפסוק השני גילתה לנו התורה שאפילו אחרי שהאדם הגיע למעלת היראה, ויעלה בדעתו שעכשיו אם ירצה להשיג מידת האהבה יוכל להרשות לעצמו להיבדל מן החברה כדי שיוכל להתבונן ללא הפרעה בענייני היראה ורוממות ה וללמוד תורתו הקדושה, ולהתעלם מכל ענייני זולתו ואז יזכה למעלת האהבה, ולא כן, אלא באה התורה בפסוק השני ואומרת: "ליראה את ה אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו", ללמדנו שגם מי שזכה ליראת ה והוא רוצה לעלות למדרגה גבוהה יותר שהיא האהבה, עליו לדעת שאם יהיה נבדל מענייני העולם לא יוכל לזכות למדרגת האהבה עד שיקיים בעצמו תחילה את ההליכה בדרכי ה. ועכשיו בא הפסוק השלישי ומלמד אותנו שהדרך מאהבה לדבקות, גם היא עוברת דרך ההליכה בדרכי ה. שלא יחשוב האדם שאם זכה למעלת האהבה לכאורה, יוכל להרשות לעצמו להיבדל מענייני העולם לגמרי, להתבונן רק בתורה ובגדלות ה תמיד כדי לזכות להיות דבק בה בתמידות, ויאמר לעצמו אל לי "לבזבז" את זמני בעשיית טובות לזולתי. לכן כנגד מחשבה זו בא הכתוב ואומר לנו שגם אחרי שהאדם השיג את מדרגת האהבה, גם אז חייב הוא להקדים את ההליכה בדרכי ה להיות רחום וחנון ועושה חסד, ורק אז יוכל לזכות בדרגת הדבקות.
וכאן נשאלת השאלה: מדוע רק מי שמסייע לזולת רק הוא יוכל לזכות להיות ירא ה, אוהבו ודבק בו? אדרבא לכאורה אם האדם מתבודד ומתרחק מפעילות למען הזולת, נמנע מביקור חולים, השתתפות בשמחות או הליכה ללוויות וכדומה, ואת זמנו ימקד בפיתוח האישיות שלו ובהשתלמותו הרוחנית, לכאורה הסיכוי שלו אז להיות ירא ה אוהבו ודבק בו הוא גדול יותר? על שאלה זו משיב שם ה"חפץ חיים" ברמז וכך כתב: שבזכות החסד שהאדם עושה עם חברו "יעזרהו ה ויתחסד עמו לזכותו להיות דבק בה בתמידות". וכוונתו היא שבעצם האדם בכוחותיו האנושיים בלבד לא יוכל להשיג את המעלות הללו, וכדי להשיגם הוא זקוק לסיוע מהשמים. אך בשמים נוהגים עם האדם "מידה כנגד מידה", ועל כן אם האדם ידאג רק לעצמו ולא יסייע לזולת, ינהגו עמו גם באותה מידה ומהשמים לא יסייעו לו אלא ישאירו אותו עם יכולותיו האנושיות. אך אם האדם חושב גם על זולתו ובשעת הצורך הוא מוותר משלו למענו, אז גם מהשמים ילכו לקראתו ויזכו אותו מעבר למה שמגיע לו - להיות ירא ה אוהבו ודבק בו.
חשיבות המעורבות החברתית להתפתחות הרוחנית מוצאים אנו בפירושו של ה"משך חכמה" על דברי המדרש (ב"ר פר לו): "חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש האדמה, משה משנקרא איש מצרי נקרא איש אלקים" והסביר "המשך חכמה": יש שתי דרכים בעבודת השי"ת, האחת דרכו של המייחד עצמו לעבודת ה ומתבודד, וזה היה נח שלא הוכיח את בני דורו ומ"איש צדיק" בתחילתו התדרדר ל"איש האדמה". והדרך השניה היא דרכו של "העוסק בצרכי ציבור", המבטל עצמו בשביל הכלל, וזה היה משה, שבתחילת דרכו נקרא "איש מצרי" שהוכרח לִגלות מפני שמסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי, נקרא לבסוף "איש האלקים", שהגיע לתכלית השלמות של מה שיוכל האדם להשיג. מהדוגמא של משה אנו לומדים שדווקא ההתמסרות לצרכי הזולת היא שמביאה לשלמות האנושית.