לאחרונה שמעתי ילד בן שמונה , תלמיד בתלמוד תורה איכותי, בעל מידות ודרך ארץ, משתמש במילה דיר באלאק. כששאלתי את אמו בפליאה- הכיצד הוא למד מילה זו בגיל כה צעיר , ענתה שהוא מצטט את רבו מהתלמוד תורה- כך אמר להם הרב- דיר באלק אם לא תזכרו את הפסוקים... או משהו כזה...
ונזכרתי פתאום בדודה שלי. דודה שלי, זיכרונה לברכה, היתה אשת חינוך, אישה משכילה בעלת מוסר גבוה וערכים. מנהלת בית ספר בסביבת תל-אביב. מה זוכרת אחיינית מדודה מבוגרת? תצחקו, אבל בכל פעם שזיכרונה עולה בעיני רוחי, אני נזכרת שהיא אהבה מאד להשתמש במילה פוסטמה. בתור ילדה קטנה, המילה הזו הלכה עלי קסם, הרשימה אותי. היא נשמעה לי מילה מצלצלת, מעניינת, עסיסית ומצחיקה כשהיא יוצאת מפיה של דודה מבוגרת.
לא פלא שדודתי, ילידת ירושלים של פעם, השתמשה במילה זו. הרבה ביטויים עסיסיים מלאדינו נקלטו בתרבות שכניהם יוצאי אשכנז. למשל אני זוכרת: פישקאדו קום לימון- ביטוי זהה לבלי עין הרע של אשכנזים. לכאורה זה לא רע בכלל, ואפילו ציורי, כששזורים בפיך כל מיני ביטויים הלקוחים מתרבות אחרת. אך זה דורש זהירות. באחת השיחות שהעברתי פעם לנשים, השתמשתי בטבעיות במילת סלנג מילדותי, שלא ידעתי שהיא רוסית, ולאחר השיחה לקחה אותי הצידה עולה מבריה"מ ששמעה אותי, והבהירה לי שהמילה הזו היא מילה גסה- אינני מעיזה לכתוב אותה.
פוסטמה- היא מילה עסיסית, שנשלב אולי במחזה כמו "בוסתן ספרדי", אבל אם נרבה להשתמש בה, נמצא את עצמנו מכנים כך את בנותינו, תלמידותינו ונשותינו. ואז זה פוגע ומעליב....על חטא שחטאנו...
אינה דומה שפה שאנו משתמשים בה במחנה קיץ של תנועת נוער, לשפה שאנו משתמשים בה בבית. הרי ילדינו כאן בארץ מתרגלים לדבר בשפה של סחבק. וואי, אתה דפוק או מה? יצעק בטבעיות ילד אחד לחברו בזמן שהם מקימים אוהל באדמת ההר הטרשית. מן הסתם, אף אחד לא ייעלב. נמאס לי ממנה! תצעק הקומונרית, כשתשמע מה עוללה איזו מדריכה תחת חסותה. כולם יבינו אותה, ולא יתרגשו כלל. אבל מה יקרה כשצעירים אלו יכנסו בברית הנישואים וישתמשו באותם ביטויים ממש? הם יעליבו , הם יפגעו. המילים הללו, הכל כך מורגלות בפי החברה, יהיו פוגעות ומעליבות, חורטות צלקות בנפש, קשות לריפוי ואין להן מזור.
דיר באלאק יגיד הבעל לאשתו,אם המרק לא יהיה מוכן בזמן. אתה דפוק או מה תגיד האישה בטבעיות כשבעלה ישאיר את הגרביים המלוכלכות על רצפת האמבטיה.
אלה נישואין? זה משכן של קודש? זו שפה של אוהבים? ומי ירפא את הצלקות שבנפש? שלא לדבר על כך שילדים שומעים, מפנימים, מקשיבים, קולטים באנטנות זעירות את הפגיעות, גם כשהיא אילמת. לכו תדעו מה זה עושה להם, אלו מסקנות הם מסיקים, כיצד זה ישפיע עליהם לטווח ארוך, על התנהגות בבית הספר, על בחירת בני זוג, על שמירת קשר עם הורים.
מדברים היום כל כך הרבה על אלימות במשפחה, על אלימות בבתי הספר. כל אלימות נובעת מפגיעות. האדם הנפגע בנפשו, לא יודע להתמודד אתה, אין לו כלים להגיב נכון, הוא חסר אונים במידה מסוימת מול הפוגעים- והוא מגיב בלחץ- באלימות. אלימות היא תוצאה של חוסר עיבוד נכון של הצפת הרגש. זה מתחיל במילים.
תמונה: חוזר הבעל מן העבודה. כל מה שהוא רוצה זה שקט- לשבת בנחת מול הטלביזיה ולהירגע מעמל היום. דא עקא, ששעת בין הערביים היא שעת הלחץ בבית של האישה עם הילדים. ארוחת ערב, אמבטיות, שעורי בית- והאשה עוד רוצה לצאת לשיעור עם חברה. כולם בסיר לחץ. האישה המתוסכלת תצעק על בעלה, והוא מכורסתו הנוחה ישחרר איזו מילה עסיסית ששמע בעבודה עם החברה. וכי הוא התכוון באמת למה שהוא אמר? וכי הוא התכוון לפגוע?וכי היא התכוונה לפגוע? הרי כעבור שנייה היא תתחרט על מה שאמרה.
הפתרון למצוקות אלו היא : מודעות עצמית. הבה ונהיה מודעים , קודם כל, למילים שאנו מוציאים מפינו, הם גם תוצר של המחשבות החולפות לנו בראש. הורים, מחנכים, מדריכים, אחר-כך, בתור אנשים נשואים. מה אנחנו אומרים, גם כשאנחנו לא מתכוונים. בשלבי המודעות, מומלץ ללכת היום לסדנאות בשיטת ימימה, או משפחה-דרמה, משהו שיעשה לאדם הכרה עם עצמו- למה הוא כועס, מה הם התסכולים שלו- ואיך הוא מתמודד אתם, מבלי לפגוע בשני, שאיננו אשם כלל וכלל במציאות זו.