מי מפחד מפסיכולוג?
סביר להניח שכולנו. יש משהו מאיים לתת למישהו אחר לחדור הן למקומות שרק לנו יש גישה אליהם והן (ואולי בעיקר) למקומות שלא כל כך ידענו שהם קיימים.
כך, שלא קל לאף אחד להרים טלפון ולקבוע פגישה בכדי לברר מיהו האדם שהוא, איך הוא מתפקד בתור בן זוג שלא לדבר על "הצלחתו" כהורה.
כשמתעוררת בעיה, כשאיכות החיים נפגעת וכשאנו חיים בעיקר עם סימני שאלה, חלקנו אוזרים את האומץ ופונים לאיש מקצוע טיפולי, חלקנו מתמהמהים עד בא הקטסטרופה וחלקנו ימשיך לטמון את ראשו בחול.
אולם במשור הכללי והחברתי נראה שהשאלה המופיעה בכותרת מקדימה מעט את זמנה.
כשמסתכלים סביב ניתן להיווכח שהשאלה הבוערת יותר היא:
מי בכלל יודע מה עושה פסיכולוג?
האם הוא אותו אחד מתוכניות הטלויזיה אשר מהנהן ומציע טישו לעיניים דומעות? אם כך, אז לא תודה!
האם הוא המחנך? ואני את חוק לימודיי כבר סיימתי ואת מחנכיי אני שמח להשאיר מאחור.
האם הוא השופט? ביני ובין החברה, ביני ובין הוריי, ביני ובין בן/בת זוגי.
ואם יש לו כיפה (ממין זכר או ממין נקבה, מה היקפה ומה צבעה) על הראש, האם הוא שם ללמוד איתי "משנה ברורה" ולספר לי איזו הלכה שכחתי ועל איזה "סימן" דילגתי?
ובכלל: אני שומע/ת שיעור מרבנים/ות ויש להם הרבה תובנות פסיכולוגיות.
לפני שאנשא אפגש עם מדריך חתנים ולו הרי נסיון רב עם מגוון השאלות והתהיות שיתעוררו. הזמנתה של המחנכת מכיתה י"ב עדיין מהדהדת באוזניי שעל כל דבר שמתעורר "הדלת תמיד פתוחה" ואפילו רב הקהילה בבית הכנסת נראה "אחלה" בן אדם.
אז מי בכלל צריך פסיכולוג?
מסתבר ששלוש שאלות מהותיות מתגלגלות לפתחינו עת אנו מנסים להבין מהו מקומו של פסיכולוג בכלל ובחברה הדתית בפרט. הקהילה הדתית, על כל גווניה, מנסה כחברה לתת מענה לחבריה בכל תחומי החיים. הדוגמאות לכך הן רבות ומגוונות החל מערבי תרבות בבית הכנסת, דרך אינטרנט מוגן וכלה במפעלי פנויים פנויות. האם הפסיכולוג יכול להשתלב גם הוא במערך - נתינת מענה - או עלינו לשלוף אותו כקלף אחרון רק כאשר כלו כל הקיצים?
האם אנו כחברה מוכנים לראות בחיי נפש, במצוקות נפשיות ובתחלואים הנפשיים חלק אינטגרלי מהקורה אותנו או שמא אנו מעדיפים לדחוק את התופעות החריגות אל מעבר לשוליים, ואל כל השאר להתייחס באמות מידה האמוניים/רבניים/חינוכיים להם אנו מורגלים?
| לזעוק את זעקתם של רבים וטובים (צילום: finna_dat-by-nd) |
לפני מספר שבתות זכיתי להשתתף בשיעור לנשים המתקיים בשכונה בה אני מתגוררת. בשיעור משתתפות כמאה וחמישים נשים מספר המעיד לכשעצמו על רמתו וטיבו. למדנו יחד הלכה בגמרא וראינו כיצד הראי"ה קוק מיסב את הבנתנו אל מעבר להלכה הקונקרטית, אל מרחבים של חשיבה ואורחות חיינו הרוחניים. מדברי הראי"ה ניתן היה לפרש כי דמיונות שהאדם מפתח המובילות אותו לעולם של חרדה, של התכנסות ואף לחוסר תפקוד מקורם בלקוי שיש באדם בעבודת ה שבו. במילים פשוטות: חרדות ופוביות הינם פגם אמוני, פחיתות בעבודת ה.
ניתנה שם דוגמא על אישה תל אביבית אשר בזמן מלחמת המפרץ השניה לא עזבה את החדר האטום שבביתה למשך חודש ימים. כזכור, במלחמה זו לא נפל סקאד אחד ברחבי מדינת ישראל. למי מהקהילה אמורים להיות המיומניות לטפל באישה זו? למי מהקהילה אמורה להיות היכולת האבחנתית לדעת כי מתוך מאה וחמישים הנשים אשר השתתפו בשיעור, עשרה אחוז מהן דהיינו חמש עשרה(!) נשים סובלות מהתקפי חרדה.
הסטטיסטיקה
חמש עשרה נשים אשר חוות התקף פאניקה ברמה זו או אחרת.
חמש עשרה נשים אשר חוות דופק מואץ, תחושות של חנק, רעד, שרירים תפוסים, הזעה מוגברת, בעיות קיבה ועוד שלל סימפטומים פיזיים. חמש עשרה נשים אשר בטוחות כי עולמן עומד להחרב עליהן ועל משפחתן, אשר מחשבות דכאוניות תוקפות אותן בשל כך: מחשבות של ייאוש שבעטיין הן מאבדות את חדוות החיים ואת הטעם לחיות.
למי מהקהילה יש את הזכות, יש את האומץ ויש את הידע לומר: אני! אני יודע איך מטפלים באדם כזה, ומה יכול להביא לו מזור וישועה.
מקצוע הפסיכולוגיה סובל מסטיגמות הגורמות מחד גיסא לזילות המקצוע (הטישו וההנהונים האינסופיים) ומאידך גיסא לנידויו. פרויד וגישתו שיגשגו לפני קרוב למאה שנים ועדיין חי ופועם בעיקר בליבותיהם ובמחשבותיהם של הסולדים מן הפסיכולוגיה. לעומתם, הפסיכולוגים עצמם התקדמו כפי שמצופה מכל דיספלינה מדעית להתקדם במשך קרוב לשני יובלות.
קריאת המפה נכוחה מעלה שתי בעיות: בעיית הבורות אל מול קושי וחולי נפשי אך בעומק העניין נחבאת משנה אידאולוגית.
אידאולוגיה הרואה את האדם כאחראי אבסלוטי על מעשיו, מחשבותיו ורגשותיו.
אידאולוגיה הרואה סטייה מדרך הישר כבטויו של היצר הרע ותו לו.
ולכן יש להתגבר עליו בכלים מוסריים ותורניים אשר נתנו לנו גדולי הדור בעבר ובהווה.
הפסיכולוגיה לעומת זאת מאמינה שישנם דברים נוספים המשפיעים על האדם ו"מסיטים" אותו מן המסלול הישר והתקני. הפרעות כימיות במח, ארועי חיים טראומתיים, הורים שלא השכילו לענות על צרכים וכו. וכו.
אותו אדם שנברא בצלם אלוקים ומהווה את נזר הבריאה יכול ליפול נפילות גדולות ומרות ואין בינהם לבין היצר הרע ולא כלום.
אין בדברים אילו להכשיר כל שרץ, ולטהר מידות מגונות אולם יש בהם לקום ולזעוק את זעקתם של רבים וטובים הסובלים סבל אמיתי ונענים בשפה שאינה דוברת כלל את שפת מצוקותיהם.
לו יקום פסיכולוג אשר יפסוק הלכה - יקום עליו עולם ומלואו. ורב אשר פוסק בעינינים של בריאות הנפש - רבים יראו בכך ככזה הממלא את תפקידו. מורה אשר מכוונת תלמידה הנמצאת במצוקה נפשית הולכת וגוברת נחשבת למסורה ונאמנה. אולם ממתי פסיכולוגית מכינה נערה לבגרות בהסטוריה?
ציבור הפסיכולוגים נהנה לעבוד עם רבנים ומחנכים ועם כל הצוות התומך שיש לאדם בחייו ובקהילתו. שמח עליהם ונשען על עזרתם.
אך נאמר את הדברים באופן גלוי: הדדיות אין כאן.
אל הפסיכולוג יפנו רק כאשר "השגעון" פרץ החוצה וכבר אי אפשר להכילו ולהסתירו. אל הפסיכיאטר יפנו רק כאשר ברור כי אין סכוי למוצא אחר. הראו לי בית חינוך או בית הוראה המתייעץ דרך קבע עם אנשי בריאות הנפש אל מול בעיות נפשיות המתנקזות אליו?
הגיע הזמן לשלב ידיים ולהיות שליחים נאמנים הבאים לענות על "צרכי עמך" מתוך תחושה של יעוד, של ענווה ושל מיומנות.
נחמה קירשנבאום אבינר פיסוכלוגית במכון שילה, ומשיבה במדור היעוץ בכיפה