"אני פשוט אוהב אותו!" - כך סיכם הרב יעקב פישר את יחסו לרב יהודה עמיטל.
כמדומני שדבריו אלה של הרב פישר (ראש הישיבה התיכונית "נווה שמואל" באפרת) שיקפו את תחושתם של רבים מבאי האירוע שנערך בבנייני האומה לרגל הגיעו של הרב עמיטל לגבורות. בין אם בשל מה שהרב ליכטנשטיין כינה "אישיות שובת לב" ("באמונתו", עמ 50), בין אם בשל סיבות אחרות, ובין אם זה גם "סתם כך, בלא כל סיבה" כלשונו של הרב פישר, הרי שבצד ההערצה את גדלותו התורנית ועוצמתו הרוחנית, משהו באישיותו של הרב עמיטל אכן קושר אליו את תלמידיו בעבותות של אהבה.
| כריכת הספר |
ולא התאכזבתי.
למרות שרייכנר לא ניגש אל מלאכת הכתיבה על רקע היכרות עמוקה ורבת שנים עם דמותו ומשנתו של הרב עמיטל, חשתי כי בעבודת התחקיר היסודית שעשה, ובכישרונו העיתונאי, השכיל המחבר לא רק לזהות נכונה את אישיותו המורכבת ורבת הפנים של נשוא כתיבתו, אלא גם להעביר את רשמיו אל הכתב בצורה נהירה וקולחת, השווה לכל נפש.
"לב שומע... לב חכם ונבון"
מבין שלל הנסיונות להגדרת ייחודיות אישיותו של הרב עמיטל, אחד הקולעים שבהם, לטעמי, יצא מפיו של נשיא המדינה שמעון פרס. באירוע שנערך לרגל מינויו של הרב עמיטל לשר בממשלתו של פרס (אשר הוקמה זמן קצר לאחר רצח רבין), אפיין ראש הממשלה דאז את השר הטרי כמי שנתקיימה בו משאלתו של שלמה המלך: "ונתת לעבדך לב שׁמע... ויאמר אלהים אליו... נתתי לך לב חכם ונבון".
הרבה פנים לה לחכמת הלב של הרב עמיטל.
השילוב הזה בין שכל ורגש אשר כל כך הפעים את הרב ברויאר: "שכל שלא נפגע על ידי האמונה, ואמונה שלא נפגעה על ידי השכל" (עמ 106); המקום המרכזי כל כך שהוא מעניק "למוסר הטבעי ולתחושותיו של האדם", כפי שמציין הרב שרלו (עמ 171); וכמובן, הסיפור אשר מרבה הרב לספר אודות בעל התניא והצורך לשמוע קול בכיו של תינוק (עמ 17).
אך מעבר לכל אלה, הייתי מעוניין להתמקד בשני מאפיינים של אישיותו ומשנתו החינוכית של הרב עמיטל, הנובעים מאותו שילוב בין החכמה לבין הלב: היכולת להתבונן קדימה, והיכולת להתבונן לרוחב.
"אשרי אדם מפחד תמיד"
פסוק זה ממשלי מהווה פתיחה ל"אגדות החורבן" במסכת גיטין (דף נה:): "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים...". פעמים רבות שמעתי את הרב עמיטל מתייחס לפסוק הזה, ובמיוחד לאופן בו מפרש שם רש"י את המילה "מפחד" - "דואג לראות הנולד, שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". ואכן, כפי שכותב ד"ר אביעד הכהן בנספח לספר: "ראייתו של הרב עמיטל צופה למרחוק". לא מעמדת נביא, אלא מעמדת חכם הלב, המשתדל להעריך, כמיטב יכולתו, את ההשלכות העתידיות של מעשיו, מבלי להיכנע לגחמות ופיתויי ההווה.
| (צילום:נעמן קם) |
גם נקודה זו שזורה בעניינים רבים המופיעים בספר, חלקם נוגעים לעתיד האומה ולהנהגת הכלל. אך ברצוני לגעת דווקא בנושא מצומצם יותר, בו באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה גדלות זו של הרב עמיטל - סוגיית הנהגת הישיבה.
לאחר למעלה משנה בה כיהן הרב עמיטל כראש ישיבה יחידי, פנה הוא ביוזמתו לרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין בהצעה שיבוא הוא לכהן כראש הישיבה. במכתב אשר עורר את תדהמת מקורביו, הציע, למעשה, הרב עמיטל כי הוא יפנה את מקומו לטובת הרב ליכטנשטיין. הרב ליכטנשטיין אמנם קיבל את ההצעה, אולם בתנאי אחד: ששניהם יעמדו יחד בראש הישיבה...
מודל של מספר ראשי ישיבה היה קיים גם קודם לכן, אך עפ"י רוב נבע הדבר מאילוצים כלשהם ו/או ממאבקי כוחות פנימיים. ראש ישיבה מכהן המזמין, מרצונו החופשי וללא שום דרבון חיצוני, רב גדול שיבוא ויישא עמו בנטל - כאן צריך יכולת אדירה להתגבר על תחושות וסיפוקי ההווה, לדאוג לראות את הנולד, ולהישיר מבט קדימה, אל טובתה העתידית של הישיבה.
כך בתחילת דרכו של הרב עמיטל כראש ישיבה, וכך גם בנקודת הזמן בה החליט על סיום תפקידו זה. מתוך אותה חכמת לב בלתי נלאית, הבין הרב עמיטל כי כדי למזער את הטלטלה הכרוכה בחילופי הנהגה, ראוי שייבחר במקומו "יורש" כאשר הוא עדיין מכהן כראש ישיבה פעיל, ושלא הוא ימנה את היורש, אלא אותם אלה שיידרשו לעבוד עמו בהרמוניה ובשיתוף פעולה, קרי הרמי"ם וההנהלה. וכך, באופן חסר תקדים בעולם הישיבות, הניע הרב עמיטל תהליך בו בחירת מחליפו/מחליפיו לא היתה בידו, ולאחר תקופה בה המשיך לכהן כראש ישיבה לצד הרב ליכטנשטיין וראשי הישיבה החדשים (הרב גיגי והרב מדן), הודיע לאחרונה הרב עמיטל כי בסוף שנה זו יסיים את תפקידו כראש ישיבה, וכי יהפוך להיות "זקן ויושב בישיבה" (עמ 269).
"לא רוצה ישיבה של עמיטלים קטנים"
הספר מכיל דוגמאות וסיפורים רבים הממחישים את שאיפתו של הרב עמיטל לחנך את תלמידיו לעצמאות מחשבתית ונטילת אחריות, כמו גם לפתיחות רעיונית. "ישיבה של עמיטלים קטנים", לו קמה, היתה פוגמת בשני היסודות האלה: התלמידים היו הולכים אחרי רבם בעיניים עוורות, וכולם היו חושבים בצורה דומה.
אחת הדוגמאות הבולטות לתפיסה חינוכית זו עוסקת בימי מלחמת לבנון הראשונה (עמ 154-162). בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, הצטרף הרב עמיטל אל הקולות שתבעו את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. עמדה זו היתה חריגה ביותר בקרב רבני הציונות הדתית, וזכתה לתמיכה פומבית קרובה רק מעמיתו לראשות הישיבה, הרב ליכטנשטיין, וגם לתמיכה מעבר לים מכיוונו של הגרי"ד סולובייציק, אשר טען כי אירועי סברה ושתילה הם בגדר חילול השם.
בעקבות פניות של תלמידים, העביר הרב שיחה בנושא בבית המדרש. לאחר שהציג את תפיסתו הערכית על רקע ניתוח המציאות והשלכותיה המוסריות, הגיע שלב השאלות מצד התלמידים. חנן פורת, אשר כיהן אז כחבר כנסת מטעם מפלגת "התחייה", היה גם הוא בין המבקשים לשאול. אלא שבראותו את ידו של תלמידו לשעבר, לא "אפשר" לו הרב עמיטל להישאר על תקן שואל בלבד, אלא הזמין אותו ("בתנועת יד רחבה ובמאור פנים", כלשונו של חנן פורת) לעלות לדוכן ולשאת דברים. ולא מדובר היה בדברים קלים - פורת האשים את הרב עמיטל, בין השאר, "בהרס חינוכי", וזאת מול בית מדרש מלא מפה לפה - אותו בית מדרש שבראשו עומד הרב עמיטל.
הדברים עלולים להישמע תמוהים במחוזותינו, אלא שעבור הרב עמיטל זו דרך חיים. "מלא אותו חכמת לב" גם להכיר בכך שאין האמת מונחת כולה במקום אחד - אפילו לא במקומו שלו. וכיוון שכך, טוב שהתלמידים ישמעו הן את האמת שלו, והן את זו של חנן פורת.
ואכן, נדמה כי בנקודה זו נחל הרב עמיטל הצלחה כבירה: הוא לא "זכה" לישיבה של "עמיטלים קטנים". את אחת ההמחשות הטובות ביותר לכך ניתן למצוא בקרב בוגרי הישיבה המכהנים כיום כראשי ישיבות. הישיבות בירוחם, בעתניאל, בפתח תקוה ובמעלה גלבוע (אם למנות רק חלק) שונות עד מאוד זו מזו (ומישיבת הר עציון עצמה) בהרבה מאוד נקודות יסוד. ולמרות שהרב אליהו בלומנצוויג, הרב רא"ם הכהן, הרב יובל שרלו והרב יהודה גלעד למדו כולם באותו בית מדרש בהר עציון, קשה מאוד למצוא איזשהו קו אחיד המחבר את ישיבותיהם זו לזו.
ואולי, בכל זאת ניתן למצוא קו שכזה: למיטב התרשמותי, גם בישיבות אלה לא מעוניינים לגדל "עמיטלים קטנים"...
"באמונתו - סיפורו של הרב יהודה עמיטל", מאת אלישיב רייכנר, הוצאת ידיעות אחרונות . ערב עיון לרגל צאתו של הספר יתקיים הערב ביד יצחק בן צבי בירושלים, לפרטים.
ד"ר נעמן קם, בוגר ישיבת הר עציון, פוסטדוקטורנט במכון ויצמן למדע