שבוע לאחר פתיחת התערוכה "מקום 08" במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים (תערוכת בוגרות המגמה לאמנות של מכללת אמונה, עליה כבר נכתב כאן), נערך בַמקום ביום רביעי האחרון ערב תרבות חגיגי ומיוחד, שבשונה מערבי תרבות אחרים המתקיימים בכל שני וחמישי - נשא בכנפיו קריאת כיוון חשובה.
הערב נפתח בהקרנת סרטים בנושא יציאה מהמסגרת. לאחר מכן ניתנה שהות לבאי המקום לשוטט בתערוכה. "מסמר הערב" התחיל בשעה 21:00, וכלל שיח יוצרים מגוּון שכותרתו היתה: "יציאה אל המרחב הציבורי". בטרם נספר בקצרה על הדברים שנאמרו בפאנל, כדאי להסביר מהי חשיבותו וייחודו של פאנל כזה, בתערוכה כזו.
| חברי הפנאל (צילום: אלעד קורן) |
מכללת אמונה היא ללא ספק מרכיב, או "תוצר" של המהפכה האמנותית המתרחשת מזה כשני עשורים בציבור הדתי. ביחד עם מספר כתבי עת לשירה וספרות, במות מקוונות וסדנאות הפונות לציבור הדתי, בתי ספר למקצועות האמנות ומגמות אמנות הנפתחות בשנים האחרונות בתיכונים, ישיבות ואולפנות - מנסה גם מכללת אמונה להוות מקום בו יתאפשר לבנות דתיות בעלות נטייה יצירתית - לשמור על עקרונותיהן והשקפותיהן הדתיות מחד, ולתת דרור לתנועת נפשן האמנותית ולכמיהה ליופי ולאסתטיקה מאידך, מתוך הבנה שהיום כבר הפכה לקונצנזוס בציבור הדתי - שהאמנות והדת אינן שני עולמות סותרים, חלילה, אלא אולי ממש להפך. אך הדרך עוד ארוכה. לפני כשנתיים פורסם מכתב שכתבו חלק מבוגרות המכללה, בו קבלו על כך שהמכללה לא מעודדת את בוגרותיה לפרוץ החוצה אל התודעה הציבורית - בטח לא החוץ-מגזרית - להתערות בעולם התרבות והאמנות הכלל ישראלי, לנהל איתו דיאלוג ולהיות חלק ממנו. הרושם שהתקבל היה שהמכללה שואפת בעיקר להכשיר מורות לאמנות, אך לא "לגדל" אמניות גדולות של ממש שתהוונה חלק מעמודי התווך של התרבות הישראלית.
מכתב זה, יחד עם שאיפות של בוגרות מכללה נוספות "לצאת החוצה", הביאו בסופו של דבר את הילה ברק (מבוגרות המכללה המציגות בתערוכה), בסיוע תנועת "רוח חדשה", ליזום ולארגן את ערב העיון המשולב בתערוכת הבוגרות, על מנת להצהיר בקול רם ולשלוח מסר של עידוד - לכל אלו שלא מוכנות להסתפק בד אמות של הוראת אמנות או יצירה בעליית הגג הביתית, או אלו שלא רואות את האמנות רק כ"סעיף" של עבודת ה שלהן, אלא כדבר בעל ערך בפני עצמו. Lart pour Lart.
| אודי לאון. היה מקורי (צילום: אלעד קורן) |
החסרונות העיקריים של הפאנל היו שניים: קוצר זמן, ולפיכך - מעט מאוד זמן לכל אחד מן המשתתפים להתבטא, וכן - חוסר באינטראקציה בין המשתתפים בו, והבהרת ההבדלים ביניהם. הפאנל דומה היה יותר ל"שלב השאלה הזהה" בו השיבו האמנים השונים תשובות על השאלות שנשאלו (אם אכן השיבו על השאלות שנשאלו), בלי התייחסות רבה לדבריהם של האחרים, למעט אודי ליאון, שגם הפגין את הנוכחות הגדולה ביותר, וגם התייחס לנאמר סביבו, תוך שהוא מסכים, לא מסכים, מחדד ומתדיין.
את ראשית דבריו פתח ליאון בהצעת תיקון שמצאה חן בעיני המנחָה ואומצה על ידה בהמשך: במקום לדבר על יציאה ל"מרחב הציבורי", ניתן לדבר על יציאה ל"רשות הרבים". בעקבות זאת ציטט ליאון את המשנה הראשונה במסכת שבת, ממנה גזר כי לכאורה - יש בהוצאה מרשות לרשות משום חיוב מיתה. אך מסקנתו של ליאון היתה הפוכה - הוא טען שמי שקונה "פיקאסו" כדי לתלות אותו בסלון - מחלל את הקודש. האמנות חייבת לצאת אל רשות הרבים. יותר מכך - האמנות חייבת לנהל דיאלוג עם המתהלכים ברשות הרבים, ובמילים אחרות - להיות "מובנת" גם ל"אחרונת השפחות על הים" כדבריו. מובן כי אין הדבר שולל את לגיטימיות קיומם של רובדי עומק נוספים שיובנו רק למביני דבר ויודעי ח"ן, אך האתגר האמיתי על פי ליאון - הוא להצליח לדבר לכולם, לכל אחד ברמתו הוא. מרים הסכימה לכך שהאמן חייב להציג את מרכולתו בשוק, אם כי הקפידה לציין שאדם יוצר כי הוא מוכרח ולא כדי שיבינו אותו, ולפיכך בהחלט תיתכנה יצירות אמנות המובנות רק לקומץ של אנשים, אם בכלל. מסיבה זו תיארה מרים את האמנות כ"מסע של בדידות" ואמרה שבניגוד לאמונה התמימה בה החזיקה פעם - היום היא סבורה שלא כל אמן "גדול" בהכרח יתגלה ביום מן הימים. יהיו כאלו שיישארו עלומים, וש"ביצירותיהם ידפדף רק הקב"ה". לכן, סיכמה מרים, גם אם האמנות לא יוצאת החוצה - אין זו "הוצאת זרע לבטלה", כדבריה.
ניתן לומר כי היתה הסכמה כללית בקרב הדוברים על כך שעל האמנות לעבור את מפתן הסטודיו ולהיפגש עם קהל. בהר פרחיה טען שהשאלה "למה לצאת" כמוה כשאלה "למה לנשום". שלו הדגישה את הצורך בפידבק ובביקורת ציבורית, וכמובן - באהבה. ניסינוביץ העיר כי על אף שהוא כותב שירה כבר כעשרים שנה ועוסק בעריכת בן טיפוחיו, "משיב הרוח", מזה כחמש עשרה שנה - את ספר שיריו הראשון פרסם רק לפני מספר שבועות, ובכך הוא ראה דוגמא טובה לאיזון בין הצורך לפרסם ולצאת לרשות הרבים, עליו לא חלק, לבין החשיבות של שמירה על האותנטיות.
מלבד הצפת הנושא, היווה האירוע ניסיון ליצור דיאלוג בין בתי ספר שונים לאמנות הקיימים בירושלים, אך הדבר לא צלח, ורק נציגים ספורים מ"מוסררה" ומן התאטרון החזותי נכחו בַמקום והציגו בתערוכה.
בסך הכל מדובר היה בערב מעניין ונעים. ההתרגשות ניכרה במארגנותיו, וכן בעובדה שהערב אופיין באווירת ראשוניוּת תמימה ויפה, כך שגם חוסר המהוקצעות בו ניתן היה לחוש - לא חיסרון היה בהכרח, אלא אף יתרון. עוד טרם ראיתי ערב תרבות שמארגנותיו ודוברותיו היו כה נרגשות, וכה הוקירו את מה שהן עושות. היה תענוג לראות זאת, ואין לי אלא לקוות שערבים נוספים כאלו יבואו, שילכו וישתכללו עם הזמן, וכמובן - שהמסר יעבור, ובוגרות אמונה יחד עם בוגרי ובוגרות בתי ספר ומגמות אחרים לאמנות הקיימים בציבור הדתי - יפרצו החוצה, יצאו לרשות הרבים, ויגלו שלא רק שאינם מתחייבים מיתה, אלא שחיים כה רבים זורמים שם, בחוּץ.