בתי הדין הרבניים מציגים פעם אחר פעם, ובכל פורום אפשרי, נתונים על התייעלות המערכת ועל שיפור בתנאי השרות. כבר עשר שנים שהם מציגים התייעלות, מחשוב, טיפול בהפרות משמעת, ובכל זאת, כבר עשר שנים דו"ח רודף דו"ח, וכל אחד גרוע מקודמו. דוחות המציגים מערכת המבזה את משתמשיה.
השבוע היה זה בישיבת הוועדה לביקורת המדינה שהתקיימה בלשכתו של נשיא בית הדין הגדול הרב עמאר, בנוכחות שר המשפטים והרב בעצמו .
מה לא נאמר שם?! אלו תשבחות לא הורעפו על השיפורים, על ההתייעלות, על מנהל בתי הדין שנוזף בדיינים מאחרים. לפעמים היה נדמה כי אנו יושבים באירוע חגיגי שבו יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, איש מפד"ל, מתכוון עוד רגע להעניק פרס ישראל למנהל בתי הדין, שישב עם הבעת שביעות רצון עמוקה על פניו. לא, הוא לא חושב שיש בעיה. להיפך, מבקרות עוכרות שמחות שכמותי - הן הן המבולבלות, שמתעקשות שלא להשתכנע מהצגת הנתונים הנפלאים, לכאורה.
לרגע, שפשפתי את עיני . דו"ח מבקר המדינה מדבר על ליקויים ב-83 אחוז מן התיקים שבדק, לא פחות, על סחבת ועינויי דין, על 26 אחוז מהדיונים המתקיימים בהרכב חסר, מה שגורם לעיכובים במתן הגט. ועוד ועוד.
לידי ישבה בדיון רינת (שם בדוי), מסורבת גט 7 שנים. היא נעה בזעם בכיסאה ולחשה באוזני כל העת: "הם משקרים. הם משקרים. על מה הם מדברים?"
"7 שנים אני מחכה להחלטה בתיק שלי. רק פסק דין אני רוצה, לא אכפת לי איזה , רק שיתנו החלטה, כך שלפחות אוכל לערער, 7 שנים ואני אפילו לא מתקרבת לגט".
מאז הפעם האחרונה שבבית הדין הבטיחו לה החלטה, עברו שמונה חודשים.
רינת היא אישה בשנות ה 40 לחייה, אישה נאה ומשכילה הנשואה לבעל שאמר לה: "אצלנו במשפחה, אין דבר כזה גט". רינת אינה אישה דתית, אבל היא לא תצא עם גברים אחרים כל עוד אין לה גט, לעומת בעלה שפעם בחודש יוצא לטיול עם אישה אחרת.
רינת יודעת מה יעזור לבעלה לתת את הגט. כבר 7 שנים שהיא מתחננת בפני בית הדין שיוציאו לו צו עיכוב יציאה מהארץ. כבר 7 שנים שרינת אינה מצליחה להוציא זאת מידיהם.
וזה רק קצה הבעיה, אותה יכול מבקר המדינה לבדוק. את העיקר, אין לו מנדט לבדוק וכך גם ידינו שלנו כבולות. אנו נאלצים להיצמד לדוח המבקר העוסק בליקויים מנהלתיים, ובבעיות משמעת של דיינים. זה לא מעט ולא זניח, אבל אין ספק שזה לא הסיפור האמיתי אלא רק סימפטום.
יש לומר את האמת ובקול רם: בתי הדין והדיינים מצפצפים עלינו - על הציבור, על החוק ועל הגוף הבוחר אותם, קרי הוועדה למינויי דיינים של משרד המשפטים. הם אינם רואים במדינה מקור סמכות עבורם.
הם רואים עצמם מחויבים לדבר אחד, כפי שהיטיב לאמור זאת השבוע ח"כ גפני "להלכה למשה מסיני". יש כאן מדינה בתוך מדינה, מערכת בעלת נורמות וחוקים עצמאיים משלה, המתמנה ופועלת בחסות המדינה.
מדוע שנקבל זאת?
מדוע שנסכים ע"פ חוק להיות כפופים לאלו שאינם סרים למרות החוק. (ואין כוונתי לדין הדתי על פיו הם אמורים לפסוק.) כבר אמרנו כי הדמוקרטיה מאפשרת לבחור, גם במי שאינו דוגל בה. אולי הגיע הזמן לחוקק חוק שיחייב את הדיינים להכיר בסמכות המדינה ובחוקיה, מה שהיה אמור להיות ברור מעליו לנושאי משרה ממלכתית.
ואולי רעיון פשוט יותר. אולי תשווה המדינה בין הצהרת האמונים של הדיינים לזו של השופטים. ותוסיף בה גם שמירת אמונים לחוקי המדינה, דבר שהושמט במתכוון מהצהרת הדיינים. אז, אולי, כמו כל אזרחי ישראל, יראו עצמם הדיינים מחויבים לשלטון החוק, ונחסוך מעצמנו בפעם הבאה, דוח מבקר קשה עוד יותר.
עו"ד בתיה כהנא דרור חברת "מבוי סתום" -המסייע לעגונות ומסורבות גט, חברת "קולך".