"אני רואה לאיזה בתים אני נכנס בשביל לנחם את המשפחות, ולאיזה בתים אני לא נכנס" אמר ראש אכ"א כשהתראיין באחד הבקרים שלאחר המלחמה בלבנון.
"לאיזה משפחות אתה לא נכנס כי אין שם שכול" שאל-קבע המראיין.
"כי אין שם שכול ולא יהיה שם שכול".
הטענות החוזרות ונשנות כנגד האטימות בפני מצוקות החברה הישראלית, מצד אלה שהמצוקות הללו לכאורה אינן נוגעות להן, חוזרות ונשנות מידי משבר לאומי. מוקד חצי הביקורת היא , כמובן, תל אביב- בירת הנהנתנות והחיים הטובים.
דיונים רבים, בכתב ובעל פה, התחוללו סביב היות בתי הקפה התל אביביים הומים מאדם. שרק יפול עליהם זילזל, חשב האזרח הקטן מטבריה, נראה אותם עם האספרסו.
לפני שאפליג בהגיגי במסגרת תכניתנו "שעירים לעזאזל- רק בעיר ללא הפסקה", גילוי נאות:
אני ילידת הדרום הפרובינציאלי. כשהתעורר חשש לטילים אף דרומית לחיפה הוקפצתי בצו 8 ע"י אמי המפקדת ומדירת החדר וחצי שלי אשר בנתניה הגעתי היישר לחיק בתי הקפה הבאר שבעיים שבעיר הולדתי.
הכצעקתה?
בתי הקפה, הקולנוע והקניונים שבדרום היו מאוכלסים ברבבות מתושבי העיר, ילדים והוריהם מבלים את החופש בנעימים ואין פוצה פה למחות נוכח האטימות. לרגע חשבתי שחוש הכיוון שלי הטעה אותי ולמעשה הרכבת דרומה תקועה עדיין במתחם עזריאלי, אבל לא ראיתי ים ומזג האויר היבש טפח על פני יחד עם האמת: גם בבאר שבע חיים חדלי אישים הדוניסטים.
ובכל זאת, לא יצא לי לשמוע את המילה "בועה" מתחברת לצמד המילים "באר שבע". איכשהו הצירוף הכל כך חבוט לאחרונה "בועה תל אביבית" מצלצל יותר נכון.
רבים מחברי עונים על כל סעיפי הסטריאוטיפ התל אביבי: חילוניים, שמאלניים שחיים ברמת אביב עם ילד, כלב ושני רכבים. במקום לנשנש את עצמי לדעת הרביתי לשוחח עימם בימי המלחמה הטרופים. בקולם נשמעה דאגה כנה לגורל יושבי הצפון, חיילי הארץ והמדינה בכלל. בצד המעשי חלקם אירחו משפחות ואף נסעו לצפון לתרום לתושבים במסגרת עמותות ההתנדבות השונות.
אני לא באה לומר שהמושג "חיים בתוך בועה" המתייחס לתושבי איזור א רבתי הוא מנותק מהמציאות. הטענה של ראש אכ"א באשר לאחוז הקטן של בני הנוער המתגייסים ליחידות קרביות מקרב תושבי ערי המרכז לרבות תל אביב מבוססת , כפי הנראה, על נתונים מדוייקים הנמצאים בידיו.
אבל כשאני מנסה לדמיין לעצמי התבגרות בפרבר בורגני במטרופולין הגדולה- אני יכולה להבין בני נוער שמחפשים להמשיך לחיות על פי הסטנדרטים הנוחים בהם גדלו- גם במסגרת הצה"לית.
הם פשוט לא מכירים משהו אחר.
ביום השואה האחרון צפיתי בסרט "הפסנתרן" המבוסס על סיפור אמיתי. התנהלותי ביום-יומיים שלאחר מכן נעה בין התקפי היסטריה לקטטוניה. מקץ שלושה ימים יצאתי לבילוי עם חברות שכלל קומדיה רומנטית פלוס מסע קניות שעשה רע לחשבון העובר ושב שלי וטוב למצב הרוח. הפסנתרן- היה כלא היה.
מופרך לצפות מציבור שלם לגלות רגישות יומיומית נוכח מראות כואבים שמשודרים אליהם רק דרך המדיה. הפרסומת לקניון החדש שנפתח תותיר בהם רשמים עמוקים יותר- לא בגלל שהם שטחיים, אלא בגלל שזה חלק מהווי החיים שלהם.
הגברת המודעות היא ללא ספק שם המשחק, אבל אי אפשר להשאיר את החזית הזאת רק לאמצעי התקשורת. התמונות על המסך והקולות ברדיו יוצרות את האפקט ליום- יומיים במקרה הטוב או עד דקה לאחר השידור במקרה הגרוע יותר.
מה עוד יש לעשות?
להכנס אל הבועה. לחפש מפגש יומיומי עם אנשים שחיים בחברה קצת שונה מאשר בערי הפיתוח. לנסות להכיר אותם ואת מצוקות חייהם (לא תאמינו- אבל גם להם יש) ולהכיר להם את הצדדים הלא מוכרים של החברה הישראלית.
כדי למגר את הרושם לפיו אני נחשדת במיסיונריות- חשוב לי להדגיש:
הדיאלוג לא אמור לבוא מתוך רצון לחנך ולהטיף. הדיאלוג הוא לצורך דיאלוג ולצורך מימוש הרווח שדו שיח מעין זה יכול להביא: סבלנות וסובלנות, היכרות עם כלל חלקי האוכלוסיה וחשיפה לאידיאולוגיות חברתיות ופוליטיות שונות ומפגש מאחד שבו כבר לא תהיה הבחנה בין ישראל האחת לישראל האחרת.
מפגש של ישראל מאוחדת.
"נו, נו" אמרה ש חברתי הסטודנטית מתל אביב "אבל לא דיברת על הרווח הכי גדול שיכול להיווצר ממפגש כזה"
הרמתי גבות בשאלה.
"מציאת פרטנרים חדשים למסע שופינג מטורף בקניון רמת אביב"...