הדיון על פומביות מכירת החמץ, דיון שניצת מחדש בעקבות פסיקת בית המשפט, מעיד שוב עד כמה מצויה היהדות האורתודוכסית ובית מדרשה במבוי סתום וסגור. עמדה של היהדות האורתודוכסית מוצגת שוב כמבולבלת, לוקה בחוסר כנות והכואב מכל, איננה חופשית. הטיעון המשמש את המצדדים בהטלת איסור על החמץ, נציגנו, סובב סביב "זהותה היהודית של מדינת ישראל". הנחת המוצא העומדת מאחורי טיעון זה מקבלת למעשה את קונספציית "הזהות החילונית" של מדינת ישראל. ההנחה גורסת כי ישראל היא מדינה בה יהדותה הנה תרבותית ומאופיינת באמצעות סמלים וטכסים שונים. אין לביעור החמץ כל ערך עצמאי מלבד היותו נטוע בתרבות היהודית, ובשל כך בתרבות הציונית. על פי הנחה זו אכן אין יכולת לאסור על אף אדם לסחור בסחורתו, גם אם זו מכילה חמץ. אולם אנו, הרואים עצמנו נושאים את לפידה הבוער של תורת ישראל לאורך הדורות, מבקשים לראות מדינה אחרת, מדינה בה הברית עם בורא עולם מהווה את הנדבך המרכזי בקיומה. על פי חזון זה על מדינת ישראל להכיר בהשלכותיה המשפטיות ומחייבות של תורת ישראל ובניהם ביעור החמץ. כל עוד הטיעון כנגד מכירת החמץ מצטיין בזעקה על "הזהות היהודית" הוא מצוי בסתירה פנימית ומוטל בו המום המהדהד של חוסר הכנות. הזהות היהודית איננה הסיבה לביעור החמץ, הברית עם אלוקים כן.
בפני האזרח הישראלי ניצבת תמונה קשה. החופש, שבשמו מגיע חג הפסח, חג החירות ושחרור האדם, עומד בסתירה גמורה לחוויה התורנית של חג הפסח. מן הצד האחד ניצבת היהדות החופשית, החילונית, המעניקה מרחב בחירה לאדם בין אכילת חמץ לאי אכילתו, בין יהדות אורתודוכסית לחילונית, בין רפורמיות לקונסרבטיביות. החופש נמצא בבירור בצד הליבראלי של המפה הישראלית. וחג הפסח התורני מקבל פנים קוצפות ומלאות מרירות. דבר ה המצוי במרכזו נותר ללא החופש וללא זעקת השחרור שעלתה ממצרים.
המשך המאבק על החמץ הנובע מתוך ליקויים אלה גורע ואיננו מוסיף. לא ניתן לאחוז בשני הקצוות, גם לכעוס ולהטיל חוקים "דתיים" וגם לדחוס אותם בתירוצים שאבד עליהם הקלח, כאלה שאינם מעניקים לאדם דבר מלבד "סמלים יהודים". הפרשנות הנוכחית של בית המשפט צריכה להוות צומת דרכים, תמרור המזהיר בפני חוסר הרלוונטיות של התרבות האורתודוכסית ובצורך העמוק שלה בהתחדשות ורנסאנס. על שומרי ברית ה לצעוד צעד אמיץ קדימה ולהכיר בכך שתפיסותיהם זקוקות לתשובה ושינוי.
ההתחדשות הנדרשת איננה מלאכה קלה כלל ועיקר. בראשיתה היא עוברת דרך שינוי גישה רוחני כלפי היהדות החילונית והחופשית. אין משמעות הדבר כי אנו מסכימים עמה או ראויים בהצטרפות לשורותיה מעשה לגיטימי, אך משמעות הדבר הוא שאנו מוכנים להאזין לפרשנותה ולערכיה ולבחון באמצעותם את קשרנו שלנו לתורת ישראל, קשר שכמובן רואה עצמו מחויב להלכה ולמסורת מהר סיני. למשל בסוגיית החמץ עלינו להכיר בקושי הכרוך בעובדה שחג הפסח כיום הנו מעיק ולא משחרר, קושי שמציבה בפנינו היהדות החילונית. מתוך הקשבה ערכית לאחינו החילונים נוכל לעבור לשיח לאומי בו החמץ הוא המייצג את בטחונו של האדם בקב"ה. החמץ מייעד לחברה הישראלית קריאה חדשה. כפי שהסכימה האומה לצעוד במדבר סיני ללא צידה כאשר רק מצות באמתחתה, זאת מתוך הבנה חופשית שהמציאות וכל הריאליה הסובבת אותה נכנעת בפני הברית בין האזרח הישראלי לאלוקיו, כך גם היום אנו נדרשים להבין כי המציאות האפורה והקשה במזרח התיכון איננה יכולה לרוח הציונית, ובלבד שתחבור לבריתה העתיקה עם גואל ישראל ממצרים. האמונה כי השראת שכינה היא ייעודו המקורי של חג הפסח, האמונה כי נשמה אחת חובקת את כל היקום ומאגדת את כל תרבויות האדם כציורים שונים של אומן אחד, אמונה זו עומדת בבסיס הציווי התורני על ביעור החמץ. זוהי הסיבה האמיתית בגינה יש למחות כנגד הרעיון שהחברה הישראלית תתיר מכירת חמץ בשטחה בעת חג החירות. מבלי להיכנס לשאלה המשפטית נטולת התשובה, האם אכן על המדינה מוטלת החובה לאכוף את מצוות התורה, במאבק על החמץ עלינו לומר, כל עוד יימכר חמץ בישראל אנו נהיה נטולי חירות ואמונה.
שנזכה לחזות בבניין הארץ ובשובה של השכינה למקומה,
חג כשר, חופשי ושמח.