הנה לכם אמת לא איומה בכלל: ממרומי שנותיי הדוהרות במדרון תלול אני נהנית להכריז בגאון: אין כמו סרט ילדים טוב כדי להציפני עונג. דיסני וודאי מתהפך בקברו נוכח אותה בת 25 שעדיין מתרגשת כשאריאל משוועת לרגליים, הרקולס מחפש את זהותו ובל מסיירת בטירתו המפחידה של החיה. המסע המופלא הביתה, ET, הסיפור שאינו נגמר. אין אדם שלא מתרפק בעונג על סרט או שניים שתקעו לו יתד בפינה חמה בלב. ההבדל בין שייזכר לסרט שלא, מסתכם בשתי מילים שהן אחת: נשמה וקסם. הנשמה היא הקסם והקסם הוא הנשמה ואת שניהם מוצאים בסרט כמו צעצוע של סיפור, למשל, ואף אחד מהם לא מוצאים בסרט כמו חנות הפלאים.
חנות הפלאים מסורסת מקסמה עוד בשלב התרגום. במקור- Mr. Magoriums Wonder Emporium . שום דבר קריטי, רק מגמה מסתמנת. עלילת הסרט מתוארת באופן הבא: "מולי מהוני בחורה גמלונית וחסרת ביטחון מנהלת את חנות הצעצועים של מר מגוריום המוזר. החנות מתעוררת לחיים בכל פעם מחדש מהקסם והאושר של הבעלים שלה. אבל כאשר מר מגוריום מחליט להוריש למולי את חנות הצעצועים שלו עליה למצוא את האמון בעצמה בכדי לשמר את הקסם, שכובש מזה מאות שנים את לב הילדים". תפסתי באוזן ילד אקראי שעבר באיזור, ויחד עשינו דרכנו להקרנה מוקדמת של הסרט.
אומר לכם זאת- אף אחד לא יוכל לקחת מחנות הפלאים את הוירטואזיות המדהימה שהופגנה באגף האפקטים. אם יש סרט שתלמידי אנימציה צריכים לצאת וללמוד ממנו- זה הסרט. לא אגזים אם אומר, שאין דקה אחת בסרט הזה שלא עברה עיבוד מחשב משגע. החנות של אותו מר מגוריום היא אחד הדברים המופרעים ביותר שייצא לילד לראות. כל צעצוע דמיוני שתוכלו לחשוב עליו מתעורר לחיים. חדר מלא כדורים דיגיטלים מקפצים בכל הצבעים והגדלים, בובות קמות לתחייה, מטוסים מעופפים וספרים שיוצאים מהסיפור. אין מה לומר. הלאה רובוטריקים, חנות הפלאים עושה להוגוורטס בית ספר. אין תחרות והידד לקדמה.
אבל מה שעושה רושם שיוצרי הסרט לא הבינו, זה שבשביל ליצור קסם, קסם אמיתי, צריך יותר ממחשב וכשרון עיצוב. ונכון שנטלי הופמן עושה עבודה משכנעת ביותר כמולי מהוני, ולרגע או שניים ברגעים מסוימים רק הכדורים המקפצים שברקע מזכירים לך שלא מדובר בקומדיה רומנטית המועמדת לאוסקר, ונכון שדסטין הופמן מרגש עד דמעות כמר מגוריום שפשוט החליט יום אחד שדי ושהוא פורש (המוות מעולם לא נשמע טוב יותר), אבל אין זה מספיק כשמדובר בסרטי ילדים. למעשה, אם יש זאנר שבו תותחי משחק אינם קובעים את מידת הצלחתו- זה זאנר סרטי הילדים.
מעבר לעניינים ערטילאיים, יש יגידו, של קסם ונשמה - לחנות הפלאים פשוט אין עלילה מוצקה. מבחינתי, הסרט נכשל ביכולתו להציג עולם שלם שמתחיל ממקום מסויים, עובר תהליך מסויים ומסתיים במקום מסויים. הוא לא עשיר בהתפתחויות ו/או בנקודות מפנה עיקריות. הדמויות של נטלי פורטמן ודסטין הופמן טומנות בתוכן הבטחה גדולה שלא באה לידי סיפוק- הדמות העיקרית- דמותו של מר מגוריום נפרדת מאיתנו בשלב מוקדם יחסית, דמותו של המחשבון שאמורה לסמל את העובדה שבכל בירוקרט שטבע בשגרע (הטעות המקור) יש נשמה של ילד נפתחה מהר מדי בעלילה, ולא עברה שום תהליך כלשהו, והיחסים הרומנטיים המרומזים בינו לבין מולי לא מגיעים לשום מקום. בכלל, עושה רושם שהסרט רץ מהר מדי בהתאם לאילוצי זמן, כך שאת יצירת הקסם השאירו בעיקר לפורטמן, הופמן ולרעיון של צעצועים היפר-אקטיביים שמשתוללים על המסך. נרשמה קריצה אחת בלבד למבוגרים שבקהל (שכידוע, מהווים לפחות 50% ממנו) בהופעת אורח מפתיעה של דמות אהובה מאוד מילדותנו. חיוך אחד כבר הובטח. ולרגע אחד, ממש לרגע אחד, הבליחה בסרט פיסת נשמה אמיתית. כזאת של פעם שלא הרבה סרטים מצליחים לשחזר כיום. רוח שטות אמיתית ותמה, חפה מגינונים ואפקטים מרהיבים. פיסת ילדות נהדרת.
סקפטיים? חושבים שהחמרתי עם הסרט? רק סרט ילדים, אתם אומרים? באים-רואים-אוכלים = נהנים? אולי. בכל מקרה, המדד הכי מדויק שבו נבחנת כל הביקורת הזו, היא סופו של הסרט. כולנו הופתענו כשהוא הסתיים. פשוט כולנו. אף אחד לא ראה את זה בא. כך נשארנו יישובים כרבע דקה נוספת אחרי שהמסך הוחשך והכתוביות זרמו כשרחש של מלמולי "מה"? דעך במהירות.
לומר לכם שהילד א בן העשר לא נהנה? נהנה וחצי. "היה אדיר!" גרסתו. אבל משהו אומר לי שלכמויות הסוכר והפופקורן שהערה לגרונו, לגאגלינג, לקוסם ולסיקור הטלוויזיוני אליו הצליח להשתחל היה חלק בכל זה. לאלו שסרטי ילדים מעולם לא אמרו להם יותר מדי- לכו על זה. לאלו שמאמינים שדווקא בסרט ילדים אמור להיות משהו מיוחד שמסוגל להוריד גם לכם דמעה, לגרום גם לכם לצחוק ולהביא אל המסך ערך מוסף בצורה הכי מקסימה שיש, אני מציעה לוותר. ובכלל, את המסע המופלא הביתה הילד שלך כבר ראה?