הניסיונות השונים לדבר על אחדות בציונות הדתית מדברים בשפה של תכנים ועקרונות. ההנחה המוצדקת היא שביסוד הכל עקרונות כל השותפים בציונות הדתית מורכבים מאותם יסודות: עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. המחלוקת הקיימת היא ביחס הראוי בין המרכיבים השונים, בסדרי קדימויות ובעניינים שונים הנמצאים בתוך כל אחד מהמרכיבים, כגון מהי תורת ישראל בנושאים שונים ומהי ההתנהגות הראויה כלפי מרכיבי האומה כולם. כיוון שכך, הסיכויים לגבש משנה המאפשרת הליכה משותפת - הליכה חינוכית, רבנית, פוליטית וכדו - הם גדולים, ולמעשה לא ברור לכתחילה מפני מה הדבר לא היה אפשרי עד עתה.
מול עמדה עקרונית זו עומדת מציאות הפוכה לחלוטין. קשה למצוא מסגרת מאחדת אחת שעוד קיימת בציונות הדתית. מספר המפלגות הפונות לציבור הציוני דתי בלבד הוא לפחות חמש, ובמעטפת יש רבות נוספות בהם מוצאים בני הציונות הדתית את מקומם; קשה למנות את מספר תנועות הנוער, רשתות החינוך והזרמים השונים; קבוצות שונות של רבנים מאוגדים בצורות שונות, אך אין מקום מרכזי אחד בו נפגשים כולם; בעולם הנישואים הולכים וגוברים ההתאמות המסגרתיות, בהן נקבע שרק בחור מישיבה מסוימת ראוי לבחורה ממדרשה מסוימת ועוד ועוד. תופעה זו ביסודו של דבר היא תופעה משמחת: מדובר בתסיסה, בריבוי גוונים, באפשרויות שונות של כל אחד למצוא את מקומו, בעושר רוחני ובעוד עניינים נפלאים הנולדים מהמציאות המפוצלת הזו.
הסתירה שבין השאיפה לאחדות ובין המציאות המרה מלמדת כי לא ניתן לגבש מהלך כלל לאומי באופן כזה. למעשה, מדובר בחלק בלתי נפרד מתופעת האינדיווידואליות המפרקת את המסגרות הגדולות, שהיא תופעה מבורכת ומזיקה כאחת. אנו עומדים אפוא בפני סתירה - חתירה עמוקה לאחדות בעולם של ריבוי וגיוון, עקרונות רבים משותפים עם מסגרות רבות שאינן מצליחות לדבר האחת עם השניה - היכן אפוא התקלה? היכן מסתתר המפתח המאפשר לנצל את העושר והגיוון בד בבד עם היכולת להתארגן במשותף? היכן הוא הפתח שיאפשר לציבורים רבים נוספים להיות שותפים עמנו?
| רוצים אחדות? |
התשובה לשאלה זו אינה נמצאת כלל וכלל בתכנים. היא נמצאת באופי השיח שצריך להתנהל. אופי השיח בין חלקי הציונות הדתית צריך להילמד בראש ובראשונה מעולם הזוגיות. רבים מהנושאים את שם האחדות בפיהם אינם מוכנים לשלם את המחיר הכרוך באחדות זו. הם מוכנים שכולם יתאחדו, אך יש להם תנאי קטן: על ההתאחדות לסבוב סביבם בלבד; רבים טוענים כי ניתן לקיים אחדות כאשר כל אחד הולך בדרכו ובכל זאת מתאחדים: הדבר אפשרי כאשר מדובר בנושאים שוליים, אך כאשר מדובר ביסוד ההכרה מדובר למעשה באוקסימורון: אין אחדות בלי נסיגה מסוימת, ופינוי חלל שיאפשר גם לשני להיכנס בחלל הזה; אין אחדות בלי נכונות להתפשר; אין אחדות בלא נכונות להכיר באמת שבעמדות הצד השני. עצמיות, ייחודיות וקנאות טובים הם כאשר מדובר בעולם הרוחני והפילוסופי. הם לא מאפשרים התגבשות ואחדות סביב רעיון אותו מבקשים לממש בכוח פוליטי.
משבטים רבים ומגוונים בנויה האומה הישראלית. לכל שבט בית דין משלו, זקנים משלו, נחלה משלו ועקרונות משלו. לא זו בלבד, אלא שמברכות האבות אנו למדים כי לכל שבט גם מהות משל עצמו. זהו הייחוד והחשיבות של השבטים כולם. ברם, לאף אחד מהשבטים לא הותר לבנות במה בנחלתו שלו, ובשעה ששבטי עבר הירדן נחשדו בכוונה זו, נוהל מאבק בלתי מתפשר לביטול התוכנית לבנות מזבח משל עצמם. השבטים כולם עולים לירושלים אחד. במרכז הקודש אין מקום לעמדה הפרטית. ירושלים לא נחלקה לשבטים, ואין לאף אחד מהשבטים בעלות על ירושלים. בנקודות העמוקות ביותר מתחייב כל שבט לוותר על עמדתו ותפישת עולמו, ולהיכלל בעמדה המאפשרת לכלל כולו להיות שותף. זו המשמעות הדרשנית של "עיר שעושה את כולם חברים".
השיח המתנהל כיום על אחדות אינו מדבר בשפה הזו. הוא מצפה כי המערכת הפוליטית תבטא את העמדות בלוא פשרה ובלוא הסכמות. ציפייה זו היא גם כלפי פנים (איחוד המפלגות הציוניות הדתיות) וגם כלפי חוץ (אי הסכמה להצטרפות לקואליציה שתהיה לה מגמה מדינית הכוללת ויתורים). מדובר אפוא בטשטוש בין שפה רוחנית לשפה פוליטית. שפה תורנית רוחנית אינה מדברת בשפת הפשרה. היא מדברת בשפת החזון הגדול, ובהסתערות המתמדת על המציאות מתוך מגמה להכפיף אותה לאמת המוחלטת. אומנות הפוליטיקה היא אומנות האפשר. ה"אפשר" צריך להתחיל בניסיון להגיע למקסימום המימוש של החזון, אולם הוא מכיר בצבע האפור, ובהסכמות החלקיות.
אנו מטשטשים היום בין שתי השפות. אנו פונים בעיקר אל בני הנוער אך גם אל עצמנו, ומציירים אידיאל פוליטי מוחלט הניתן לכאורה להגשמה - הציונות הדתית המנהיגה את המדינה. חלק מאתנו טוענים בפניהם כי אנו נגיע להנהגת המדינה עם מלוא האידיאל המוחלט שלנו, ואין אנו מדברים עמם בפרט ועם הציבור בכלל על המשמעות האמיתית של הנהגה, כלליות ואחדות. בשל כך, אנו מנתבים את עצמנו לנוכחות מתמדת באופוזיציה - לא רק הפוליטית - ומעקרים את יכולתנו שלנו לדבר בשפה הציבורית של ההסכמות. בשל כך חלום האחדות הולך ומתרחק, ואט אט אנו עצמנו עוזבים את עצמנו ומוצאים את מקומנו ברעיה בשדות זרים. החלומות כאילו שיטת בחירת מועמדים היא זו שתשנה את תמונת המצב, או סקר עמדות בציונות הדתית שיתווה את הדרך המוסכמת נראים כדרכים המטפלים בסימפטום ולא במהות. כמו בעניינים רבים אחרים, המהות נמצאת באופי השיח.
לפיכך, המבקש את האחדות במחנה הציוני דתי צריך שיקבל על עצמו את שפת השיח הנדרשת כדי לקשור את כולם סביב ירושלים אחת. אם אינו מכיר את השפה הזו טוב יעשה עם ילך ללמוד את ספרי ההדרכה לקראת נישואין. שם הוא ילמד על חשיבות פינוי החלל, השיח המשותף, הויתור, הפרגון, ההעצמה, הנכונות להתפשר, ההכרה כי מחה ד את שמו על המים כדי להשכין שלום בין איש ובין אשתו, ועוד עניינים רבים אחרים שיבהירו כי שיח האחדות מחייב שפה אחרת לחלוטין של התנהלות. רק כאשר תאומץ השפה הזו, ולא זו בלבד, אלא שהיא תאומץ כשפה של "לכתחילה" ולא בדרך של "בדיעבד" תיתכן האפשרות לקשור ביחד את כולנו. לא זו בלבד, אלא ששפה זו היא היחידה שתאפשר גם לציבורים אחרים להיות שותפים. מעבר לכך, זו השפה היחידה שתאפשר גם להתקשר בהמשך עם מרכז ההוויה הישראלית כדי להיות שותף בקואליציה, וויתור על העמדה המתמדת באופוזיציה אשר מאפשרת לצעוק את האמת שלנו עד הסוף, אולם היא חסרת משמעות לחלוטין.
נעלה לרגל כולנו סביב ירושלים, ונוותר על המזבח הפרטי שאנו בונים כל אחד לעצמו, סביב אחדות אמיתית, שלא רק מאפשרת לכל אחד לחיות לפי אמונתו, שזה החלק הראשון והקל, אלא גם מניחה מסד ליכולת לחיבור האמונות ביחד, להתברכות מהמחלוקת, להסכמות , לויתורים ולפשרות מתמידות, ולבניין עיר המאחדת את כולם באמת.