הכל התחיל כשאשתי הורידה אותי בשערי האוניברסיטה והמשיכה לדרכה. הרגשתי שמשהו חסר ורציתי לעצור אותה, אבל לפני שהבנתי מה בדיוק חסר לי היא כבר נסעה. פשפוש קצר בכלי הוביל אותי מהר מאד למסקנה - שכחתי את הפלאפון שלי באוטו.
מיד התחילו לעבור לי בראש תרחישי אימה נוראיים בהם אני נתקע בדרך הביתה בצומת שכוחת אל, איש לא יודע היכן אני, ואין לי איך להתקשר ולבקש עזרה. או לחילופין אולי מישהו יזדקק לי בדחיפות ולא יצליח להשיג אותי, ובסוף גם יפטרו אותי מהעבודה בגלל זה. חוץ מזה - מה אני אעשה עכשיו בהפסקות שבין השיעורים?
פתאום הרגשתי חסר ביטחון, כמעט כמו ילד שהלך לאיבוד בקניון והוא לא יודע למי לפנות. באיזה שהוא אופן גם קצת הביך אותי ללכת בין כל האנשים, כשאני יודע שאני היחידי בתוך ההמון הזה שאי אפשר להתקשר אליו. השתדלתי שלא לאבד את העשתונות, וניסיתי לאזור אומץ, לחשוף את קלוני ברבים, ו...לבקש שיחה קצרה מאחד האנשים על מנת לבשר לאשתי על גודל הטרגדיה ולהרגיע אותה.
פנטזתי על כך שאולי היא עדיין קרובה והיא תוכל להקפיץ לי את הפלאפון, אבל אז התעוררה בעיה חדשה - אני לא יודע את מספר הטלפון שלה! לא, זה לא בגלל שאני לא מתקשר אליה, אני מתקשר בערך עשר פעמים ביום, זה פשוט מכיוון שאני עושה את זה מהפלאפון, או ליתר דיוק מהזיכרון של הפלאפון.
כן, כל כך מהר כבר הספקתי לשכוח שלא נולדתי עם פלאפון בכיס ושאת 19 השנים הראשונות שלי עשיתי בלעדיו. יום שלם הסתובבתי סהרורי ולחוץ, כשאגב, גם אשתי שגילתה שהפלאפון נשאר באוטו דאגה לא פחות ממני, וניסתה לחשוב על דרכים בהם היא תוכל להשיג אותי במקרה ופתאום היא תצטרך ללדת (למרות שהיא לא בהריון), או תפרוץ סופת שלגים כבדה (באמצע החום) וכל הדרכים יהיו חסומות.
רק כשחזרתי הביתה וגיליתי שהשמים עדיין לא נפלו, ולא החמצתי שיחת טלפון ממיליארדר שרצה להוריש לי את כל כספו, הצלחתי לנשום לרווחה. בקיצור, אחרי תשע שנות פלאפון אני מכור כבד למכשיר. אמנם אני עדיין לא מאלו שלא מסוגלים להפסיק ולדבר בו (שלב חריף יותר של המחלה), אבל אני בהחלט לא יכול להסתדר בלעדיו.
אנחנו עומדים בפתחו של חג החירות, ולמרות שאנחנו לא תמיד שמים לכך לב וחושבים שבעולם המודרני אנחנו חופשיים לחלוטין, אנחנו משועבדים וגם משתעבדים לכל מיני חפצים, תופעות, תחושות, מכשירים, פיתויים, גירויים ועוד (מחק את המיותר).
בכל קבוצת תמיכה (לפחות לפי מה שמראים בטלוויזיה), השלב הראשון של הגמילה הוא היכולת להודות ולהכיר בחולשות שלנו. "בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצריים" אומרת ההגדה, בעקבות הפסיקה שיש להתחיל בגנות. לאחר ההכרה הזו מגיע תורו של העמל, מתוך מגמה להצליח להשתחרר ממה שלא ראוי לפתח כלפיו יחסי תלות. מעשה כזה ניתן לעשות רק מתוך אמונה שהדבר אפשרי.
ההגדה אומנם מתחילה בגנות אבל מסיימת בשבח. הימים האלו הם הזדמנות טובה לנסות, כל אחד בדרכו, להרחיב מעט את החירות הפנימית שלנו. אולי כדאי יום אחד לשכוח בכוונה את הפלאפון בבית. תזכורת לכך שעד לפני מספר שנים קטן, האנושות כולה, וגם אנחנו, הצלחנו להסתדר בלעדיו.