הפולמוס סביב החרם שהוטל לאחרונה על שפע שוק מצד רבנים שונים, מעורר תהיות לא מעטות על היחס לשימוש בכלי החרם בימינו.
מזה מספר רב של שנים חסרה היהדות שוט אכיפה אפקטיבי. החרם והנידוי הינן האופציות היחידות שנותרו בעינם לאחר קריסתם של כל שאר הכלים המגוונים אותם מותירה התורה בידי דיינה. מן הקנס, דרך ההלקאה, הענישה בעבדות, המקרים הקשים מנשוא של מיתת בית הדין ואפילו מקרים משמחים יותר של הטלת פשרה בין צדדים ניצים, אלו הינם כלים בודדים מן הארסנל השלם של הדיין בבית הדין התורני.
לאחר עובדת אובדנה הריבוני של המערכת המשפטית-הלכתית, החלה תקופה היסטורית זו להטיל בנו את אותותיה. ממוסד משפטי מפואר ורחב העוסק בכל תחומי החיים, משלב ערכים ותפיסות משפט, קדושה עליונה לצד התקנה הפרגמאטית ובעיקר יכולת הכלה של שבעים פני התורה, לידי שיטה הלכתית אחת. מכל אלה, נותר בעינו רק החרם והנידוי. באובדן כל אלה, מובנת התופעה הנקראת חרם. לאחר אובדן הריבונות של בתי המשפט התורניים נעלמה האפקטיביות שבפסיקתם. אופן הטלת המרות היחיד שנותר אפשרי, הינו ההשפעה של ההמון.
כאשר באמתחתו של הדיין מצוי כלי אחד בלבד, הפעלתו תעשה תדירה. הטלת חרמות על בתי עסק הפועלים בשבת וחרמות על רבנים המביעים דעה הלכתית שונה, מציינים שניהם את מצבם העגום של מחזיקי חוקי ה. בשני המקרים, היד הלוחצת על ההדק חסרה את השיקולים הרחבים המאפיינים שיטה משפטית ריבונית, ושאפיינו בעבר את היהדות. הימצאותו של כלי אחד בלבד, גרמה למערכת השיקולים המלווה את הפעלתו להיות חד מימדית. שאלות של עשיית דין מול עשיית שלום, נסיבות האירוע ודרכים אופציונאליות נוספות לפתרונו, אינן מונחות על שולחן הדיונים.
כאשר חברה מבקשת לעבור ממצב של גלות לגאולה ריבונית, היא חייבת להפנים את השינוי המשפטי הנדרש. הדבר נכון הן כלפי שמיא, בחיבור עמוק של עולם הערכים האגדתי והתנכ"י לתוככי הפסיקה ההלכתית, והן כלפי ארעא, בנתינת משקל לתוצאותיה של המציאותיות של הפסיקה. אין פירוש הדבר כי ההלכה כיום איננה מכילה מורכבות וכי הדיינים אינם מבצעים ניתוחים מעמיקים, אנו יכולים רק להתברך מן החכמה הגלומה בפסיקה ההלכתית, אלה שזו איננה עומדת באתגר המחודש שהציב בפניה ריבונו של עולם - חברה ריבונית בארץ ישראל. השימוש הבלעדי בחרמות מסמל את עובדה קשה זו.
בשלב זה יכול הקורא להסיק כי החרם הינו כלי שאיננו ראוי למצב של גאולה, אולם אין הדבר נכון. חרם צרכנים או הטלת דופי חברתי הינם כלים יעילים וראויים בכל חברה ריבונית מתוקנת, ואף בחברה תורנית, אלא שהחד מממדיות שבהפעלתם - היא הפוסלת.
אלו המצדדים בחרמות יראו בכלי הזה אופציה בלעדית הראויה לשימוש בכל פעם שדבר איננו נשמע לאוזניהם, ובכלל זה אף ישיבות או רבנים שאינם לרוחם. אלו הפוסלים את החרם לעולם לא יסכימו להפעיל את כוח הזרוע, ולשונם החנפנית לעולם תתעטף באצטלה צדקנית, ובכך תעקר את יכולתו של דבר ה לנהל מאבקים וליטול חלק משמעותי בהוויה הריבונית של מדינת ישראל.
אלו ואלו מטילים מום. יש לרכוש יכולת ניתוח מורכבת, המבינה שישנם מצבים בהם החרם הינו מיותר ולא יוביל לדבר, וישנם מצבים בהם החרם מתבקש וראוי.
לכשהמערכת התורנית תחל לחזור למקבץ שיקוליה הרחבים, ולכשעולם הישיבות, האמון על הצמחתם של תלמידי החכמים, יחל לצעוד בפעמי גאולת ישראל בארצו, ללמוד את שצריך ללמוד מן השיטות המקובלות בעולם, להאזין ולהקשיב לאוצרות המשפטיים הנוכחיים של מדינת ישראל, ובעיקר, לקדש ולרומם את רוחו ולהיות ראוי לציווי "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", כשמורכבות זו תנשב בתוכנו, יהיה זה עניין של זמן בלבד עד שישובו כל אמצעי המשפט השונים שאבדו לישראל לפני אלפי שנים. "עת לשמור ועת להשליך".