לפני כמה חודשים שוחחתי עם הכנרת חיה לבני מהתזמורת הקאמרית. היא סיפרה לי שהיא מעבירה הרצאות בנושא "הכינור היהודי". אמרתי לה שאכן, אין כמו נגינת הכינור כדי לבטא את כל הצער היהודי הנוּגֶה, הנצחי, צער הגלות.
לבני הסכימה איתי, אלא שמיד הוסיפה - לא רק הצער היהודי, גם השמחה! על כך לא יכולתי לחלוק. כמה שבועות לאחר מכן הלכתי לראות את המופע המוסיקלי שהעלתה בתיאטרון "הקאמרי", אשר הורכב אך ורק מיצירות יהודיות המנוגנות בכינור (בעברית, בלאדינו, ביידיש). באותו ערב הייתי בהחלט במקום בו ציפיתי להיות.
במוצאי שבת האחרון למדתי דבר חדש. הלכתי למופע מוסיקלי בשם "הפסנתר והנשמה היהודית" שהועלה במסגרת מופעי ה"פסטיגאז" בתיאטרון גבעתיים. כיוון שהפסנתר לא נכלל אצלי ברשימת האקסיומות היהודיות - גם אם אין הדבר נובע אלא מבורוּתי - לא הגבהתי מראש את רף הציפיות שלי. אבל חציו הראשון של המופע הזה אשר חוּלק לשני חלקים - לימד אותי דבר אחד או שניים על מערכת האקסיומות היהודית-מוסיקלית החלודה שלי.
למעשה, שני חלקי המופע היו ניסיון לחבר בין מוסיקת הגאז ומאפייניה, על ידי עיבודים של פסנתר, לבין מוסיקה יהודית אופיינית, ממערב וממזרח.
| אינטרפרטציה גאזית נהדרת |
ואתחיל דווקא בחציו השני של המופע.
במסגרת סיבוב הופעותיו באירופה, קפץ הפסנתרן היהודי-אלגיראי מוריס אל-מדיוני גם אלינו, וכשהוא חובר לפייטן הישראלי ליאור אלמליח - נטלו שניהם חלק בפרויקט. מלבד הפסנתר כלל ההרכב שניגן עימם גם נגן קונטרבס, שני מתופפים (שניגנו חליפות על תופים אפריקאיים, דרבוקה, תוף ישיבה הודי ועוד) וגיטריסט פלמנקו. במשך למעלה משעה ניגנו מדיוני וחבורתו ללא לאות, במקצבים משתנים אך תמיד קצביים ומהירים - פיוטים, קטעי חזנות ונעימות אוריינטאליות שונות, כשמדיוני מחליף את שפות השירה שלו (צרפתית, ערבית, עברית) בקצב מהיר אף יותר מקצב הדרבוקה.
אלמליח טען, ש"מוסיקה אנדלוסית וגאז זה מקומות שאפשר למצוא בהם חיבור". והחיבור נמצא, ללא ספק. מצד אחד היה ברור שמה שאנו מאזינים לו זה "מוסיקה מזרחית". אי אפשר לטעות בקולן של הדרבוקות. אך הקהל, שניסה כל כמה דקות ללוות את התזמורת במחיאות כפיים בהתאם לקצב, נאלץ להיזכר שוב ושוב כי הוא מאזין גם לגאז, ופירושו של דבר - שהקצב משתנה וחוזר להיות מה שהיה לפני שהספקת בכלל להבין מה קרה.
מוסיקה מזרחית איננה מן הזאנרים המועדפים עלי, אך כשהיא מנוגנת כהלכה, כשלפייטן יש קול כל-כך מופלא, והכי חשוב - כשיש בה חידוש ורעננות - היא כובשת. הראש לא מפסיק לנוע מצד לצד. ומשהו בעיבוד הפסנתרי והגאזי המיוחד הזה (מדיוני - הוא בהחלט יודע מה הוא עושה שם עם הקלידים) - קירב אלי את המוסיקה הזו, "הכשיר" לי אותה - היא שבדרך כלל זרה לטעמי המוסיקלי.
אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת חציו הראשון של הערב. אבי אדריאן - פסנתרן מופלא חובש כיפה, ביצע במשך חמישים דקות שבעה קטעים, בפסנתר בלבד: שלושה קטעים שהולחנו על ידו, וארבעה ניגונים חסידיים מפורסמים - להם העניק אינטרפרטציה גאזית כל-כך נהדרת, אשר גרמה לי כמעט לתהות, שמא קטעים אלו אינם אלא קטעי גאז במקור. עד כדי כך שבהאזיני לו מבצע את "אדון עולם" ואת "מזמור לדוד" (בניגון מודזיץ) - אותם שרים כל שבת - נזקקתי לחברי שילחש לי מה בעצם אנו שומעים.
לאחר שני אלו ביצע אדריאן יצירות פרי עטו. אחת מהן היתה יצירה שעסקה בדמותו של ר אריה לווין. הקשר לא היה ברור לי דיו, אך הכאב הבֶּמוֹלִי שהתפרץ כל פעם מבין הקלידים שלו נגע עמוק. יצירה עצמאית נוספת היתה "מקום", והיא חיפשה בתזזיתיות אחר דבר מה. קצב הנגינה היה מהיר מאוד, פראנואידי, כשֶלִפְרקים משהו או מישהו נוּצח שם בתוך המאבק, והגלגל נתהפך, ואותו דבר מה הגיח לרגע ועלה, בטרם שקע שוב והתחדש המירוץ.
אדריאן התוודה כי "במוסיקה אמריקאית קל להלביש אלתורים. בניגונים לא. לקח לי שלוש שנים להבין את זה". ולמרות תובנה זו - הוא הצליח לעשות זאת. שכן אחרת, לא ניתן להסביר את העיבוד הלא-ייאמן שלו לניגון חב"ד המפורסם - "אלי אתה ואודךָּ". נשמתהּ של היצירה החב"דית הזו, נתחוור לי, פועֶמֶת ממש באותו מקום בו פועם הגאז. המקצבים המשתנים, המעברים הווירטואוזיים והמהירים, ובין לבין, שזור כפנינים - קטע הלִבָּה - אליו חוזרים כל הזמן - אלי אתה ואודךָּ, אלוהי ארוממך, מרחף לו תלוּש בחלל הריק, בתוך מבוך תלת-מימדי שמשוכותיו משוכות של אש. והניסונות של אדריאן לחדור אותן שלא כמקובל, כל פעם מִצד אחֵר, רק כדי לגלות את שידע מראש: שאין הוא יכול אלא למעוד מעט פנימה. רק לשלוח יד. והרי זוהי ממש מהות הניגון החסידי. החזרה עליו, שוב ושוב ושוב. הסיבוביוּת. הניסיון הסיזיפי לגעת באינסוף, ושברון הלב המובנֶה שיש בו, במיתוס הזה של סיזיפוס.
כך ריחפנו, במשך שעתיים, בשמי אירופה, צפון אפריקה, ואמריקה, בזכות פסנתר אחד, עשר אצבעות, ושתי נשמות גדולות מאוד שנגעו זו בזו - הנשמה היהודית, והנשמה האמריקאית, נשמת הגאז.