לימדונו חכמים שאין דנים אדם בשעת כעסו, ובכל זאת אני חש שהדברים צריכים להאמר בשל הנזק הרב שחוללו אירועי יום האתמול בישיבת מרכז הרב.
הפיגוע הנוראי שאירע בישיבת מרכז הרב יצר חיבור מיוחד ומדהים בין כל חלקי העם בכלל, ובציונות הדתית בפרט. במובן מסוים צדקו אנשי התקשורת באמרם שזהו אבלה של הציונות הדתית - כולנו חשנו שבנינו נרצחו. ההספדים ביום שישי הוקרנו ונשמעו בכל בית בישראל והותירו רושם עמוק בקרב שומעיהם, יתכן והיה זה מכיוון שנבעו ממקום פנימי וקיומי, ולא מהמקום האידיאולוגי. אידיאולוגיה שכולם יכולים לחבור אליה ולהיות שותפים לה - הבעת צער על האובדן והטחת דברים כלפי שמיא מתוך ענווה וקבלת הדין.
יפה עשו אנשי מרכז הרב שלא דברו גובהה ומעטו להזכיר במהלך ההספדים מושגים כמו גאולת ישראל וארץ ישראל, בכך נתנו אפשרות לכלל הציבור הישראלי להתחבר ולהיות שותפים לזעקה ולכאב.
ההפרעה לביקורה של השרה יולי תמיר בישיבה והסרוב לביקורו של ראש הממשלה במקום הצליחו לשנות בתוך שניות את היחס לישיבה. מהרגע בו תפסה המשנה אידיאולוגית של הישיבה את השיח הרי שיכולת ההזדהות והצער של חלקים רבים מהציבור נפגמה. נראה המהלך הזה איננו נכון בשני המישורים: אמיתית וטקטית. מהבחינה האמיתית נראה כי נכון היה לאחד את עם ישראל כולו סביב הזעזוע והאבל. אומנם אסור לטשטש ויכוחים ויש להציבם במלוא העצמה, אך כשמתינו מוטלים לפנינו אין זה הזמן.
מהבחינה הטקטית חשוב לזכור שהדברים מובאים באמצעי התקשורת בהקשרים שליליים ולאו דוקא תורמים לבהירותה ולביסוסה של המשנה האידאולוגית.
חבל שהאבל הציבורי הופרע. אינו דומה אבל של יחיד לאבלו של הציבור. כאנשי הלכה וכתלמידי הראי"ה אנחנו יודעים את חשיבותו של הציבור. את המשנה האידיאולוגית חובה לפרסם ולבסס, אך לא אין זו השעה הנכונה לכך. אכן,קשה לעכל שערבי אזרח ישראל ביצע ירי נפשע כזה, אכן עולות תהיות רבות כלפי האמון שאנחנו נותנים לערביי ישראל, אך לא זו השעה!
לצערי, עוד נכונו לנו ימים רבים של מאבק, אבל לפחות את שבעת ימי האבל בואו נשאיר כמזוקקים ונאפשר לכולם להתחבר אליהם.