"ראשית, חשוב לציין שכללי הדרבוק משתנים מיחידה ליחידה. אך כל יחידה שומרת על מנהגה בקנאות, ומנהג יחידות אחרות כמוהו כעבודה זרה.
שלב א: שמים בקנקן נס קפה וסוכר, לפי מנהג המקום.
שלב ב: מערבבים את הקנקן, כאשר כל כמה דקות מוסיפים קוביית קרח ומחכים שתימס. חשוב מאוד לציין שרק צעירי הפלוגה מערבבים.
שלב ג: מוסיפים חלב לקנקן הקפה, וממלאים בקנקן נוסף קוביות קרח.
שלב ד: מוזגים את אחד הקנקנים אל תוך רעהו, וחוזרים על הפעולה עד שכל הקרח נמס. ארבעת השלבים הללו נמשכים בערך שעתיים.
שלב ה: מוזגים את הנס לכוסות, לפי הסדר - מלך הפז"מ, מ"א (נציג המחזור האחרון), ל"א (לפני אחרון), וכו.
שלב ו: ברכה. הוותיק שבחבורה מברך לפי הנוסח: שהשנים יהפכו לחודשים, החודשים יהפכו לשבועות, השבועות יהפכו לימים, הימים לשעות, השעות לדקות, הדקות לשניות, ומחזור X ישתחרר ויראה את האור. ואמר כל העם אמן.
כל הטקס מלווה בשירי הפלוגה, בליווי דרבוקות. בכל שלב משלבי הטקס, אם נכנס קצין ורואה את הקנקן - שופכים את הקפה, ומתחילים מחדש (ויש נוהגים לשפוך רק אם נגע בכלים)".
עד כאן דברי גיסי יהונתן. שמעתי את דבריו - ונפעמתי. "זוהי הלכה!", אמרתי לו בשמחה. למה שמחתי? כי אנחנו חיים בתקופה שבה ההלכה מושמצת יותר מאי-פעם. דוברי הדור הזה מדברים על הצורך בהתחברות ובהתרגשות, ומתלוננים שההלכה אינה מעניקה להם את החוויות הללו.
והנה, דווקא חיילים חילוניים, בתנאי לחץ קיצוניים, מפנים לעצמם חצי יום כדי לקיים מעמד פסבדו-הלכתי, עם חוקים נוקשים ומנהגים והיררכיות וגזרות הכתוב. כל החוקים הללו הם, כמובן, המצאה מגוחכת על גבול הגרוטסקי; אך הם מצביעים על צורך אנושי אמיתי.
אנחנו מאמינים שההלכה היא קודם כל ציווי אלוקי. אך אנחנו מאמינים גם שמערכת חוקים סמכותית היא חיונית לקיום חברה אנושית ערכית ומתפקדת. חוקי דרבוק הקפה מאוששים את התובנה הזו. ביאליק סיים את מאמרו "הלכה ואגדה" בזעקה נואשת, שלא זכתה למענה: "בואו והעמידו עלינו מצוות!". מסתבר שבלי להכיר את ביאליק, אותה זעקה נשמעת גם במסייעת.
המאמר המלא מתפרסם ב"נקודה"