בכל צחוק יש קורטוב של אמת, או לפחות כך אומרים. ניתן ללמוד רבות על חברה דרך ההומור שלה. כך נוהג החכם במעשה במלך עניו של רבי נחמן מברסלב, שמנסה לחשוף את זהותה הפנימית של המדינה המסתורית מעבר לים. "כי כשצריכים לידע דבר צריכים לידע הקאטאויש (ענייני הצחוק) של אותו הדבר". נדמה כי מאחורי הבדיחה הקצרה הזאת, העמוקה אולי יותר מעשרות מאמרים וספרים שנכתבו בנושא, מסתתרות הזהות היהודית בכלל והזהות הרבנית בפרט. מדוע אפוא המיתוס הרבני עונה תמיד בשאלה? למה, בעצם, "למה לא"?
התבוננות בדמות הרבנית המוכרת לנו היום נותנת את הרושם שלרבנים יש תשובות לכל. תשובותיהם קולעות, מדויקות ומכוונות להחזיר אותנו בתשובה, תרתי משמע. הם יודעים לומר בדיוק מה צריך להיות אורך השרוולים, עד הסנטימטר האחרון, ובמקרה הצורך גם לתרום סרגל לצורך המדידה. הם מסוגלים להעריך באופן מדויק את הסכנות הביטחוניות והמדיניות שאורבות למדינה ולהורות לתלמידיהם לנהוג בהתאם להשקפותיהם בציווי אלוקי. חלקם אפילו יודעים להעניק למאזיניהם הסברים מפורטים לכל מעשיו ופועליו של הקב"ה. השיא מגיע בשאלות הרבות המופנות לרבנים דרך הטלפון הסלולארי, שם ניתן למצוא תשובות מדויקות לשלל קושיות גורליות - עם מי להתחתן? את מה לקרוא? כיצד ללמוד? אם יש לכם שאלה, ניתן לגלגל אותה לתוך הודעה קצרה בטלפון, לשלוח אותה לרב כזה או אחר, ולקבל באופן מידי תשובה מוחלטת ופשוטה.
אם נודה על האמת, הבדיחה העתיקה לא הייתה נוצרת בימינו. היום גובר החיפוש אחר דרך אחידה, תשובות ואמיתות, שיכוונו אותנו בדרך התורה בכל תחום בחיינו. דעת תורה הפך למונח מקובל, המסמיך רבנים לתת תשובות בכל נושא, בכל מקום, בכל שעה. קסמה של השאלה התפוגג בחיפוש המתמיד אחר תשובות קלות. חשוב לתת תשובות, אך לעיתים התשובה מחסלת את השאלה, מוציאה ממנה את החן ופוגמת בעומקה. האומנם החלו מנהיגנו לשכוח את יופייה של השאלה?
כולם מחפשים אחר תשובות, אך לא מעיזים להישאר מול השאלות. התשובות, טובות ככל שיהיו, אינן עונות על מהות השאלה. נכון, הן נותנות מענה מקומי, או פסיקה נקודתית, אך בו בזמן הן מצמצמות את החשיבה היצירתית ואינן מאפשרות פיתוח של מודעות עצמית. מנגד, שאלה-תשובה, כמיטב המסורת הרבנית העתיקה, נותנת כיוון, פותחת את העיניים ומכריחה את השואל לחשוב, להיות חלק מהיצירה היהודית ושותף לשיח עמוק ואמיתי. בניגוד לתשובה הקטנה והזמנית, בשאלה יש משהו מכונן, יש בה רמז למורכבות ולנצחיות.
הציבור היהודי אינו מתחלק היום בין בעלי תשובה, היודעים את התשובה לבין בעלי שאלה, שטרם מצאו אותה. לאיש אין מונופול על התשובות או על השאלות. אדרבה, החלוקה היא בין השואלים שאלות לבין אלו שלא; בין המחפשים משמעות, לבין אלה שמפספסים את העיקר. מי שיודע לשאול את השאלות, גם את הנועזות ביותר, ומוכן לחיות עם מורכבותם, שותף לשיח היהודי. מי שחי בעולם הבנוי מתשובות מוחלטות בשחור לבן, מחריב אלפי שנים של חשיבה יהודית.
השאלה, "למה רבנים תמיד עונים בשאלה?" נותנת קווים מנחים לדמותו של הרב כמורה דרך; לא רק כאדם שיודע לענות לבאים להתייעץ עימו אלא גם כמי שיודע לשאול את השאלה הנכונה, זו שתגרום לנו להרהר, לתהות ולחשוב. רב שעונה בשאלות-תשובות מעצים את סובביו, נותן להם הזדמנות להשפיע ולהיות שותפים בפיתוח זהותם הרוחנית. תחושתי היא שהעולם הדתי מאבד בהדרגתיות את כוחה של השאלה. אך הציבור, כך אני מאמין, אינו מחפש תשובות פשוטות אלא צמא לשאלות עמוקות. בינתיים הוא נאלץ להסתפק במועט. רבנים, מורים, מנהיגים, תנו כיוון, מצאו דרך, היו שותפים לשיח. אנו מסוגלים להתמודד עם מעט מורכבות. נסו אותנו, למה לא?
אלעד קפלן הוא רכז תנועת "ציונות דתית ריאלית"