היא שכבה על הספסל כשעליה מונחת שמיכת המשבצות האדומה-שחורה שמצאה על יד המכולה ברחוב הסמוך לבית החולים. העגלה שלה הייתה מונחת למראשותיה. היו שם מספר קופסאות שימורים שמישהו השאיר לידה כששכבה במרכז המסחרי החדש מחוץ למרכול, מכיוון שאין לה פותחן קופסאות היא עדיין לא השתמשה בהם. אלוקים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים מלמלה תוך כדי שהיא ממששת את השיניים שנותרו לה בתוך הפה.
זה היה לילה בהיר בשמים נראו לא מעט כוכבים בצבע כסף מתכתי. מזל שלא יורד גשם חשבה לעצמה. הפארק היה שקט מהרגיל. בקיץ נערים מהבניינים הסמוכים היו מגיעים לכאן לעשן נרגילה והיא מאד אהבה את הריח המתוק שהיה מתפזר באוויר, היא חשבה שאולי מכיוון שבהיר הם ירדו גם הלילה, אבל הקור העז והרוח המקפיאה השאירו את כולם בבית.
מאז השעה שבע בערב עבר בפארק רק אדם אחד שיצא לטייל עם הכלב שלו. הסוודר הקטן בו היה לבוש הכלב די הצחיק אותה, אבל כשהוא התחיל לרחרח את החפצים מסביבה היא צעקה עליו שיסתלק. מה את צועקת הוא לא עושה כלום, אמר האדון שהלך לצידו ואסף אליו את הכלב הקטן. לפני שנתיים נשך אותה כלב כשישנה באתר בנייה ומאז כלבים מבהילים אותה בקלות.
לקראת חצות הקור הפך להיות בלתי נסבל היא הרגישה שהיא ממש דבוקה אל הספסל עליו היא שוכבת מקווצת ומכורבלת כל כולה בתוך עצמה ובתוך השמיכה האדומה-שחורה. קשה היה להתכווץ על גבי הספסל המשענת קצת הפריעה לה אבל מרוב קור לא היה לה כוח לשנות תנוחה, בטח שלא לקום ולחפש לה מקום אחר.
היא רעדה כולה כמו שלא רעדה מעולם. אולי חוץ מהפעם בו היה לה חום גבוה כשהייתה ילדה. היא נזכרה בשבוע בו אבא עזב את הבית והשאיר את אמא לטפל בה. זה קרה בערך באותה התקופה של השנה, בחוץ ירד גשם ובאותו ערב היא קבלה חום גבוה. אמא התקשתה מאד לתפקד אז, היא ישבה לידה בכתה, וכל הזמן שאלה אותה "תגידי מה אני אעשה איתך?!".
הקור הלך ונעשה עז וחודר יותר ויותר היא כבר לא הרגישה את הרגלים. כשחם ברגליים חם בכל הגוף -כך אמא שלה הייתה אומרת. היא ניסתה להזיז אותם כך שכפות הרגליים יכנסו מתחת לשמיכה, אבל השמיכה הייתה קצרה מדי והיא לא רצתה לחשוף את האוזניים. האור של הפנס סינור את עינה היא לא הייתה רגילה לישון מתחתיו, בדרך כלל היא ישנה מתחת ספסל אחר אבל הפעם היא קיוותה שמתחת לפנס יהיה קצת יותר חם.
נשימתה הלכה ונעשתה כבדה יותר ויותר. בכל פעם ששאפה אוויר היא הרגישה שהוא צורב לה את כלי הנשימה ומקפיא לה את כל האיברים הפנימיים. היא כבר לא כל כך זכרה היכן היא נמצאת ולא איפה שמה את חפציה, איבריה הלכו והתקשו עד אובדן יכולת התנועה כאילו היתה פסל מקרח שמונח בתוך מקרר. העפעפיים שלה נעשו גם הם כבדות ונוקשות כל חושיה התבטלו אל הקור, הוא עטף את גופה עד אובדן ההכרה. נשימתה האחרונה יצרה אדים שהתפזרו בחלל האוויר וכשהבל הפה הפסיק לעבור דרך השפתיים הכחולות, אור הפנס כבר לא סנוור אותה יותר.
מתחילת החורף קפאו למוות ברחובות בישראל למעלה מעשרה אנשים.