"אמר ר יהושע בן פרחיה, בתחלה כל האומר עלה לה - אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה -כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין!" (מנחות קט, ב)
חכמינו מגלים לנו שגם ר יהושע בן פרחיה, נשיא ישראל, היה ככלות הכל בן-אדם. אפילו הוא, שכל כך התחמק מלעלות לגדולה ציבורית - התאהב בכסא, וקשה היתה עליו פרידתו. אוי, כמה ששורות אלו נשמעות לנו מוכרות. אולם, הצער הגדול הוא שהם שונות לגמרי מהמתואר אצל ר יהושע, בגלל שני היבטים. ראשית, ר יהושע, כאמור, לא ביקש את הגדולה מלכתחילה, לא ניסה לשכנע את כל קהל הבוחרים שהוא המועמד המתאים ואין בלתו - להיפך! אולם, הנקודה השנייה, החשובה יותר היא שר יהושע לא התנהל בצורה נפשעת, ולא סיכן את הציבור במהלך כהונתו.
רבים הם הפרשנים המכבירים במילים על סיכויי הפרישה/פיטורים/הדחה מצד ראש ממשלתנו. אולם, כמה מעט הם הדיבורים על האינטגריטי, על הכבוד העצמי של המנהיגות שלנו, על הכבוד העצמי שלנו. מי שמוכן היה לבזות עצמו ולהשתמש בכל טריק וספין תקשורתי בכדי לשרוד עד כה, חרף הכשלונות והתהיות, חרף החקירות וההתנהלות הבעייתית, מדוע יבחר דווקא עכשיו לקחת אחריות? מאחר שמנהיגינו אינם רואים עצמם כמודלים חינוכיים, כמנהיגים רוחניים, כדמויות שהעם נושא את עיניו לראות את מוסריותם וגדלות נפשם, מאחר שהם אינם רואים עצמם כשלוחי מצווה, אזי יצר ההישרדות הוא שם המשחק.
כך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים ב, ו):
"כדרך שחלק לו (למלך) הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל... ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי...ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים... לעולם יתנהג בענוה יתירה. אין לנו גדול ממשה רבינו, והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם. ויסבול טרחם, ומשאם, ותלונותם וקצפם, כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב... ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא ".
כיצד הגענו לכך שראש הממשלה מרשה לעצמו לקחת משכורת מהציבור, לבזבז את שעותיו היקרות כמשרת שלנו, ולנהל את "קרב חייו"? קרב שלמענו הוא איננו בוחל בשום כלי בכדי להכפיש, ללכלך ולזהם את האווירה הציבורית, ביחס למשפחות שכולות שאיבדו את היקר מכל, ביחס למיטב הלוחמים שניהלו את קרב חייהם, ולעתים את קרב מותם, למען המדינה ותושביה, ולא למען הישרדותם הפוליטית?!
יתכן שבמהלך המלחמה היה אהוד אולמרט טירון, יתכן שרבים הכשלונות שכשלו בהם קודמיו, יתכן שאני ואתם היינו בוחרים באותן החלטות שלקח, ובאותן נסיבות ממש. יתכן.
אבל, ראש הממשלה צריך לעזוב את משרתו הציבורית לא על כשלונות המלחמה, אלא על המפגע האקולוגי שהוא מחולל בתרבות הישראלית, על הנורמות המכוערות של תרבות מקורבים רדודה וצינית, על כך שהוא איננו מוכן להישיר מבטו אל האומה ולומר שאם יימצא אחראי - ילך הביתה. על כך שהוא איננו אומר שכאב המוחים שלו הוא, שהוא מבין אותם. וגם כאשר הוא אומר זאת סוף סוף, מסתובב לו סיבוב אחרון של הסכין שנעצו מקורביו בגבם.
ראש הממשלה לא ראוי כי לא שמענו ממנו התחייבות מראש לקבל את מסקנות הועדה שהוא מינה. כי הוא חושב שאין לו תחליף, שעל מנהיגותו תקום ותיפול המדינה. הוא חייב ללכת בגלל חטא היוהרה, שמביא את האדם להיות הבזוי שבחיות, שכל אמצעי כשר מבחינתה בכדי להימנע מהציידים.
אנו לא ציידים, אנו האזרחים שראש הממשלה משרת ומנהיג. זכותנו לקבל מנהיג אמין, ישר דרך, כן ונבון. זו זכותנו, וזו לא זכותו להיאחז בקרנות המזבח ולכפות את עצמו עלינו.
במדינה מתוקנת היה ראש הממשלה מתפטר יממה אחרי דו"ח הביניים, שתיאר אותו ככושל. במדינה מתוקנת היה ראש הממשלה אומר: אנא, לא הצלחתי למלא את תפקידי, מיצאו אדם אחר טוב ממני, ואהיה לו לעזר ככל יכולתי, ללא קבלת פרס. במדינה מתוקנת, ובתרבות מתוקנת.
ובכן: אדוני ראש הממשלה - אל תילחם, כי אנחנו לא אויבים. טהר את האווירה הציבורית, ונדע להעריך את מנהיגותך.