עוד מעט ועוברים כבר שלש שנים מאז עקירת היהודים מגוש קטיף ודומה שהחברה הישראלית כבר עברה לסדר היום ועוסקת בנושאים אחרים המזומנים לנו בארצנו חדשות לבקרים.וכאלה לא חסרים כאן,ועדת וינוגרד ומלחמת לבנון,מו"מ מדיני,"מבולי הקסאמים" שנוחתים על דרום הארץ(בעקבות אותה עקירה )בעיות חברתיות ועוד.


ואנו ,שחווית העקירה של חברינו מחבל קטיף צרובה עמוק בתודעתנו,גם אנו שואלים את עצמנו איך נהפוך את כאבנו לא רק לחויה שבטית אלא למשהו שמלכד סביבו את כלל ישראל כולו ,גם אלו שאינם מסכימים לדרכנו.גם אנו,הזוכרים את המראות הקשים של הרס הישובים הפורחים, מחפשים את הדרך להפוך את הזכרון למשהו שבונה בנו כוחות חדשים ולא משתק אותנו בתחושות של השפלה,תסכול וחוסר אונים.

המסורת היהודית מעולם לא האמינה בימי זכרון היסטוריים.היא ידעה כי אין סכוי להנחיל זכרון בעולם ששוצף ושוטף עם ארועים המתחדשים חדשות לבקרים.כל מצוה שכביכול נראית כקשורה לזכרון היסטורי תורגם מידית על ידי חכמינו למשהו בעל משמעות קיומית ועכשוית.ראה יציאת מצרים עליה נאמר כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.וכך בבית המקדש אמרו חכמים כי מי שלא נברא בימיו הרי הוא כאילו חרב בימיו.ואף השבת איתה אנו נפגשים מדי שבוע אינה אלא דרך בה אנו מקבלים את האפשרות להפגש עם אלוקינו ועצמנו מדי שבוע."ראה כאילו כל מלאכתך עשויה",היינו אנו עצמנו מצווים לעבור מדי שבוע את חוית הבורא שנח ביום השביעי.


לאן אנו מתעלים את זכרונותינו על גוש קטיף ? כבר כתב הרמב"ם בהלכות תעניות כי האדם אמור להרגיש שעוונותיו ועוונות אבותיו החריבו את בית מקדשנו כך גם לנו חייבת להיות התחושה הזו שעוונותינו יחד עם עוונות אבותינו גרמו לרעה זו .אין באמירה זו כדי לפטור מאחריות את המנהיגים שפשעו בהחלטותיהם ובדרכי ביצוע ההחלטות אבל נעשה לעצמנו עבודה קלה אם נסתפק בהטלת הרפש על האחר(גם אם זה מגיע לו)


החפוש אחר עוונותינו מוליך אותי לעובדה שכמעט לכל אורך המאבק לא היו שותפים בו כמעט אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות מחד ולא אנשים חרדיים מאידך.(לא רק שלא היו שותפים ,אלא רבים בשתי הקבוצות שמחו לאידנו)מה שאומר שהמאבק על הארץ הפך להיות מאבק בין עולם דתי לחילוני.כל מה שבקשנו ליצור כאן במאה האחרונה,היינו עולם בו גם מי שאינו דתי בפועל יהיה קשור ברמה כזו או אחרת עם קדשי ישראל לפחות בצד הכללי שלהם,בעצם כשל.ניתן לומר שמכאן המסקנה שרק עולם של אמונה יכול להחזיק את הקשר עם הארץ והעם.ובודאי שיש מקום גם לאמירה כזו.אבל מאידך אפשר גם לומר שכנראה יצרנו מצב בו רבים התקשו לראות בנו את שליחם.האם התנשאנו לומר אנו הטובים ביותר והקב"ה שונא בעלי גאוה.האם חטאנו בהתרחקות פיזית מכלל ישראל במגדלי שן מסוגרים היטב כך שמבצע פנים אל פנים שלנו נראו כדבר פתטי יותר מתורה עוצמתית ואוטנטית.


ביום זכרון לחבל קטיף שהיה מלא באנשים נפלאים ששלבו תורה ועבודה וגמילות חסדים ראוי להזכיר את חברת המופת הזו אבל לא לשכוח שעם ישראל לא הכיר אותה כמעט וממילא לא חש שמשהו חסר לו באובדנה.אפילו הרשלנות הפושעת והמצב המזעזע בו נתונים חלק מאותם עקורים לא מצליח לגעת בחלקים גדולים של החברה הישראלית


ביום הזכרון הזה צריך לזכור שארץ ניתנה לעם וכל עוד לא נצליח להופכה לנחלת העם על ידי הרבות באהבת עם ישראל ללא תנאי לא נוכל להאהיב על עמנו את נחלתנו..

המאמר המלא מתפרסם באתר ישיבת ההסדר פתח תקוה