אני מצוייה מזה שנתיים במערכת נישואים רווית ריבים וחיכוכים, עליות ומורדות.
בעלי חוזר בתשובה ואני דתייה מבית. לא ראיתי בעובדה זו בעייה כלשהי. תמיד רציתי לצידי אדם בעל אמונה חזקה ושאיפה מתמדת ללמוד, לדעת, לשאול שאלות, ולא דתי מכוח האינרציה, והערכתי מאוד את שאיפתו לידע תורני והתעלות רוחנית, אבל היה לי חשוב שגם מטרות נעלות אלו יבואו לצד מרכיבים אחרים החשובים לנפש כמו חיי חברה ותרבות, זוגיות ומשפחתיות.
גדלתי בבית בו הדת מהווה אורח חיים. ככזו היא מתווה את דרכנו, בהיותה מסגרת איתנה בעלת כללים ברורים אך לא מעיקה ומרחיקה. לצד דברי תורה על שולחן השבת היו אצלנו גם שיחות על מגוון נושאים אחרים, ובביתנו היו מצויים תמיד חומרי קריאה רבים ומגוונים מלבד ספרי הקודש. זכיתי במשפחה מאוד חמה ומלוכדת ותמיד הוקרתי והערכתי את החמימות המשפחתית הזו, את ההנאה מהבילוי המשפחתי המשותף, משחקי החברה עם ההורים, ארוחות הערב המשפחתיות, או צפייה משותפת בסרטים. כך שאפתי שיהיה גם במשפחה שאקים בעתיד.
כבר כאן גיליתי הבדל גדול ביני לבעלי. לצערי הוא לא גדל בבית חם ועוטף כמו זה שאני גדלתי בו, הוא לא חווה ארוחות ערב משפחתיות או שבתות חמימות בחיק המשפחה והיה מבלה ימים רבים לבדו. גם בנישואינו הוא אינו מסתיר את העדפתו הבולטת להיות לבד עם עצמו, אם בטיולים ליליים ארוכים, אם בהתבודדויות בחיק הטבע, או לימוד תורה. ברור לי שבתוך הביחד הזה של חיי נישואים חשוב וצריך שלכל אחד יהיה גם את הלבד שלו אבל אצלו כבר בתחילת נישואינו חשתי כי הלבד משתלט כליל על הביחד ושאין לו כל רצון של ממש לבלות איתי. גם כשהיינו יוצאים (לעיתים נדירות) הוא לא היה טורח להסתיר שהוא עושה זאת בשבילי בלבד ושלדעתו זה בזבוז זמן מוחלט. אפילו סתם לשבת ולדבר בסוף יום עמוס נתפס בעיניו כטורח שהיה מעדיף לוותר עליו.
לפני כחודש נולד בננו הבכור. מתיקות טהורה ואושר גדול. קיוויתי מאוד שהשינוי הגדול יתרום לשיפור יחסינו ויהדק את הקשר ביננו. שנתפקד סופסוף כתא משפחתי מלוכד, ונזכה לחמימות הזו והכייף שבביחד. לצערי התרחש בדיוק ההיפך.
עברתי לידה קשה מאוד והשיקום ממנה קשה וממושך, ובתוך כל זה עליי גם לטפל מסביב לשעון בבני הקטן. אך דווקא בתק' זו, בה אני כל כך זקוקה לתמיכתו ואהבתו של בעלי מצאתי עצמי לבד במערכה. מאחר ורוב שעות היום הוא בעבודה נותרות שעות ספורות בהן הוא יכול לבלות איתנו, לעזור, לתמוך, לפרגן, אך במקום לעשות זאת ברצון והנאה, הוא מתהלך נרגן ועצבני, ומרגיש כעס ותסכול על שאינו לומד תורה והולך לשיעורי גמרא כבעבר.
וזה לא שתלמוד תורה לא חשוב בעיניי, להיפך, אבל לדעתי בתק' הקשה, הלא שגרתית והמטורפת הזו, בה הכל כל כך חדש ושונה ותובעני, הייתי מצפה שיבין כמה חשובה התמיכה והעזרה שלו, ומצד שני כמה יצטער אם יחמיץ את חודשי חייו הראשונים של בנו בכורו.
מה גם שכל פעולה בסיסית שהוא מבצע כמו החלפת חיתול, שטיפת כלים וכו' הוא מפרש כעזרה לי, כאילו לא מדובר בבן שלו, בבית שלו, אלא כטובה אישית לי, ולכן הוא מאוד ממורמר מזה שאיני מודה לו על טובות אלו בכל הזדמנות ומעריכה ומוקירה אותו עליהן.
אני מרגישה שלפי השקפתו הטיפול בתינוק ובבית הוא תחום אחריותי הבלעדי וככזה כל מה שהוא עושה בתחומים אלו נחשב כעזרה לי, מה שמקומם אותי מאוד. אני לא רואה עצמי כעקרת בית, יש לי מקצוע אותו רכשתי בעמל רב ובשנות לימודים רבות, בו התחלתי להתמקצע בטרם יצאתי לחופשת לידה, ואיני חושבת שמקומה של האישה בבית, אלא מאמינה בשיתוף פעולה בין בני הזוג בכל הנוגע למטלות הבית השוטפות.
אני מוצאת עצמי נכנסת לדיכאונות קשים לא מהלידה והטיפול בתינוק אלא דווקא מהמצב הבלתי נסבל עם בעלי. לצד האינטנסיביות של ההנקות והטיפול בבני, תוך התמודדות עם כאבים קשים שעוד נותרו מהלידה ועייפות תהומית מהעדר השינה אני נאלצת להתמודד עם המתחים הללו והאווירה העכורה התמידית ביני לבין בעלי ולא רואה את האור בקצה המנהרה. אם בעבר עוד היה עושה לו משהו לראות אותי עצובה והיה מנסה להתקרב ולדבר, עכשיו הוא מעדיף להתעלם ולשתוק, וזה כלכך כואב.
לאור כל המובא לעיל ועוד סיבות רבות נוספות שהיריעה קצרה מלהכיל, מנקרות בי לאחרונה יותר ויותר המחשבות על פרידה. אני רואה איך חלום המשפחה המאושרת הולך ומתרחק ממני ואת הגבר איתו התחתנתי נעשה קיצוני יותר ויותר בהתנהגותו ובהשקפתו, ואטום עד כדי חוסר תקשורת מוחלט ביננו ונראה לי כי כבר אין פתרון אחר.
אני מרגישה כלכך אבודה ואומללה ולא רוצה שהדיכאון שיש לי מנישואיי יפגע בבני היקר, נק' האור היחידה בחיי כרגע. אני יודעת כי גם בעלי אומלל בנישואים הללו אך מעדיף לחפור ראשו בחול ולברוח במקום להתמודד. ברור לי שאין פתרון קסם למצב אליו נקלענו אבל אודה מאוד להתייחסות כלשהי של גורם ניטראלי ואובייקטיבי לפני שנבחר בצעדים קיצוניים.
בתודה מראש וסליחה על האריכות.
תשובה
שלום
סליחה שאני עונה לך באיחור.
באמת, מי שנפגש עם התורה והיא חדשה בעיניו מסתנוור ממנה ולא רואה ערך או חשיבות כלשהיא מלבד הערך של לימוד התורה.
לימוד התורה כנגד כולם - היא האוצר שהקב"ה נתן. כל הזהב והמטמונים בעולם לא ישוו לה.
אבל יש לה מטרה גם והיא קיום המצוות.
ומכל המצוות ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה. כך אמר רבי עקיבא שהיה יודע כל התורה כולה ומשה רבינו שאל את הקב"ה למה הוא מקבל את התורה ולא רבי עקיבא! כי היה נראה למשה רבינו שרבי עקיבא ראוי יותר ממנו. על כך ענה לו הקב"ה - שתוק! ככה רציתי.
רבי עקיבא שממנו נמשכה התורה, האור הגדול אמר "ואהבת לרעך כמוך".
ומי הוא רעך?! הלא היא ולא אחרת מאשר אשתך!!!
אשתו של רבי עקיבא באה לחלוק לו כבוד, באו תלמידיו ואמרו מי זאת האישה הזאת? אמר להם. שיתקו! כי כל מה שיש לי וכל מה שיש לכם שהוא בזכותי שלה הוא! הכל בזכותה והכל בגללה!!!
זאת הדרך. כל המטרה וכל הלימוד תורה הוא רק למטרה אחת ויחידה! שאדם יכבד את אשתו. זהו כלל גדול בתורה!
זאת המטרה.
וללא כיבוד אשתו כל התורה כולה שאדם לומד לא שווה כקליפת השום. במקום שיהיה לאדם תורה של קודש יש לו תורה של אש! שוכלת כל דבר כולל את התורה שלו עצמו ואותו עצמו יחד.
"איש" ו"אישה" - אם מוציאים את הכבוד שיש ביניהם. והכבוד זה לא אחר מהשכינה עצמה! יוצא איפה...
שאם מוצאים את שם השם מזוגיות שלהם יחד - מה"איש" מוציאים את ה"יוד" ומה"אשה" את ה-"הא". יוצא שנשאר לכל אחד מהם "אש".
כל אדם שאינו נשוי אינו שלם! הוא אינו בן אדם! ואם הוא נשוי ואין לו שלום בית הוא חסר! הוא אינו שלם! אינו בן-אדם! אינו כלום!!!
כל המטרה של האדם על פני האדמה היא שלום בית. וגדולה תורה שמביאה לידי מעשה. שיר השירים מבטא את החיבור שיש בין כנסת ישראל לקב"ה והוא מבוטא במשל של אהבה שיש בן איש לאשתו. זה לא סתם. כל מה שיש בעולם מתחיל ונגמר בשלום בית שיש בין איש לאישתו.
זהו לא עניין פעוט או קטן. זהו דבר ענק!
מי שיש לו שלום בית זוכה לקבלת תורה אמיתית וזוכה לכל הברכות כולן.
אז יש מטה קסם! וזאת התורה עצמה! רק שצריך ללמוד אותה כראוי ובדרך ישרה. וללמוד בתורה עצמה גם את היחס שיש להתנהג כלפי רעך, הלוא היא אישתך. ולדעת מה מקומה בתורה. ולגלות שהיא, היא העיקר ממש!
בהצלחה
שמואל, כולנו שדכנים