הסרט הראשון הוא רבי סנטה, סרטה העלילתי של תהלה קייזר ויזנברג. לייזר ובלה הירש, יהודים שעלו מארה"ב, נאבקים בקשיים כלכליים ובחוסר מזל. באחת מהדרכות התיירים בהן עוסק לייזר, הוא גורם בהתנהלותו השלומיאלית לתאונת דרכים שמביאה לאיבוד שיניה הקדמיות של בלה אשתו ולאיבוד עבודתו. חג החנוכה נכנס, ובני הזוג מקווים לנס פרטי משלהם. "תחייכי בלה, זו ארץ הקודש", מבקש לייזר מאשתו, אבל היא, ללא שיניה הקדמיות, אינה מסוגלת אפילו לחייך. באופן מפתיע מקבל לייזר הצעת עבודה הזויה שמייצרת את הקונפליקט של הסרט. תייר נורבגי שתוי מציע לו לשמש כסנטה קלאוס במסיבת חג המולד של חבריו. לייזר דוחה בתוקף את ההצעה אבל דמעותיה של אשתו, שכלל אינה מתוודעת להצעת העבודה שקיבל, משנות את החלטתו. העלילה לא מפסיקה להסתבך ומביאה את לייזר לרגעי משבר נוספים, קשים יותר משתיאר. לאורך כל הסרט מנהל לייזר דו שיח קרוב עם בוראו. הדיבור שלו עם ריבונו של עולם אינו נגמר גם כשהוא פושט מעליו את בגדיו החרדיים ולובש את בגדי הסנטה קלאוס הנוכריים. הוא לא מפסיק לסבול מההחלטה שקיבל. עיניו משדרות מצוקה וחוסר אונים גם כשהוא יושב במרכזו של מעגל נורבגיים ששרים לו על "סנטה קלאוס שיושב באסם והוא כה שמח". את השיחה האינטימית ביותר עם הקב"ה, מקיים לייזר כשהוא נמצא במדרגה הנמוכה ביותר - יושב מחוץ לדלת ביתו הנעול, על מדרגת פתח הבית, כשהוא עדיין לבוש בבגדי הסנטה קלאוס. אין צורך במילים. העיניים של לייזר מדברות ברגעים הללו של הסרט. תפילה ממעמקי הלב הופכת את דמעותיו לריקוד של שמחה ומצליחה אפילו לחלץ את החיוך המיוחל מאשתו האהובה.
בסרטון מאחורי הקלעים שהופק על הסרט מספר השחקן משה נוימן שמגלם את לייזר, שהוא עצמו אינו יודע כיצד היה נוהג בסיטואציה דומה. "הייתי צריך להקדיש הרבה זמן בתפילה עם עצמי כדי לבקש בהירות בעניין", הוא מודה. נוימן בעצמו, בדיוק כמו הדמות שהוא מגלם בסרט, הוא חסיד ברסלב. "חסיד ברסלב מתפלל על הכול", הוא אומר, ומספר שהוא התפלל בכל רגע על סט הצילומים, שהצילום יצליח ושיעלה בידו לעשות את רצון ה.
רבי סנטה הוא סרט מאוד יהודי ולא בגלל שגיבוריו הם דתיים ושעלילתו מתרחשת בחנוכה. הניסיון של לייזר לאורך כל הסרט לברר מה הקב"ה מבקש ממנו, הוא שעושה את הסרט לכל כך יהודי. הקריעה של לייזר בין סלידתו היהודית הטבעית מדמותו של סנטה קלאוס, לבין רחמיו על אשתו הבוכייה, שבורת הלב והשיניים, היא קריעה נפשית קלאסית של עובד השם שנדרש פעמים רבות להכריע בין ערכים מתנגשים ולנחש את רצון בוראו. אגב, יש לא מעט קווי דמיון בין מה שעובר על לייזר ברבי סנטה, למה שעובר על משה בלנגה שמגלם שולי רנד באושפיזין.
באופן מפתיע, חרף הטראומה של עקירת יישובי גוש קטיף, רק סרט אחד מבין שניים עשר סרטי הגמר החדשים של מעלה שהבשילו בתקופה שלאחר העקירה מתייחס אליה. הסרט את פניך אבקש של אורית רוזנברג, הוא סרט תיעודי שמביא את סיפורם של יעל וניתאי שילה שנעקרו מהישוב חומש במסגרת תוכנית ההתנתקות וחיים כיום בשכונת מוסררה בירושלים בשכנות למשפחות חרדיות. בעיניי, החלק המעניין בסרט הוא דווקא לא החלק ההיסטורי בו מתועד הפינוי. בשנתיים האחרונות כבר ראינו סרטים רבים המתעדים את רגעי הגירוש הקשים. דווקא ההווה הוא החלק המעניין בחייהם של ניתאי ויעל שמאז הגירוש עוברים תהליך איטי של התחרדות והתנתקות מהקהילה הדתית לאומית, גם אם הם לא יודו בכך. בפתיחת הסרט אומר ניתאי, שגדל כל חייו בשומרון: "אחרי הגירוש התחלנו להתלבט. פעם ראשונה שחשבנו ברצינות על מעבר". את עומק משמעותו של המשפט הזה ניתן להבין רק בסוף הסרט כשמתוודעים לתהליך שיעל וניתאי חווים בשנתיים האחרונות. כבר בצילומים מיום הגירוש ניתן לזהות את ההבדלים בין ניתאי לאמו, שוש שילה, שהייתה עד לאחרונה העוזרת האישית של ראש מועצת קדומים היוצאת, דניאלה וייס. ברגעים האחרונים לפני בואם של הכוחות המפנים ניתאי רוצה בעיקר לדבר עם הקב"ה, או יותר נכון לצעוק אליו. בשביל זה הוא לא צריך אף אחד לידו. אבל אמו שמגיעה לחזק את היישוב, טוענת כלפיו: "המאבק הוא לא רק שלך, עם כל הכבוד לך". בסצנה הזאת שוש שילה היא נציגת דור המייסדים ביש"ע שחושב ומדבר במושגים של כלל ולא של פרט. היא מספרת בגאווה שבנה זכה להשתתף כילד בן ארבע, במאבק נגד פינוי ימית, אבל נראה שאת ניתאי, חסיד ברסלב, זה לא ממש מרגש. הוא רק רוצה להיות עבד ה, לא יותר מזה.
חלפו שנתיים מהגירוש. יעל וניתאי מתגוררים בירושלים ויעל שגם היא גדלה כל חייה בשומרון, אומרת שהם החליפו את המרחבים הגיאוגרפיים במרחבים רוחניים. המוזיקה בבית השתנתה. יעל לא משמיעה לילדיה את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה אלא רק שירי קודש ומהרהרת בקול אם ילדיה ילכו לצבא. ניתאי לומד כבר שנתיים בישיבה של ברסלב, ולא פוסל את האפשרות שיעבור בשלב מסוים לחליפה וכובע. אבל גם הסרט הזה לא נעדר כמובן קונפליקט. יעל וניתאי עדיין לא התנתקו לגמרי מחבריהם בחומש ומכור מחצבתם בשומרון. "יש לי מטען פה ומטען שם", אומר ניתאי, "אני לא יודע איפה האמת ופונה לריבונו של עולם שיגיד לי". כיאה לסרט טוב, אין בסופו סימני קריאה אלא סימן שאלה גדול על עתיד מקומם וזהותם של גיבורי הסרט.
יש הרבה מן המשותף לסרטים רבי סנטה ואת פניך אבקש. בשני הסרטים הגיבור הוא מדריך טיולים, סוג של חסיד ברסלב, שמרבה לדבר עם בוראו בניסיון להבין מה נדרש ממנו. כמו לייזר האמריקאי גם ניתאי המתנחל פונה לריבונו של עולם ברגעים הקשים של חייו וגם הוא מבצע מעבר חד מדמעות לריקוד של שמחה, אבל בניגוד לליזר, ניתאי נשאר עם הדמעות. בשני הסרטים יש נוכחות חסידית משמעותית, וזה בהחלט חידוש בעשייה הקולנועית של מעלה. כשהוקם בית הספר לפני שמונה עשרה שנה, לחסידות ברסלב עדיין לא הייתה אחיזה משמעותית בציונות הדתית. שני הסרטים הללו משקפים היטב את חדירת הרוח הברסלבית לציבור הדתי לאומי, ומביאים לידי ביטוי מעט מהשלכותיה.