מוצאי שבת, אני מתפלל בבית כנסת שנמצא בצד השני של השכונה, זה שאני בא אליו רק לעיתים רחוקות. אני מאריך בתפילה, מתענג על כל רגע עם קוב"ה, מאריך את קדושת השבת עוד ועוד לתוך החול. התפילה מסתיימת, אנשים עוזבים לאט את בית הכנסת ואני רק בסוף שמונה עשרה. שלווה עמוקה, אושר נפלא של דבקות בה. לאט לאט הדופק מואץ, הידיים מתחילות לנוע. בהתחלה לאט, האצבעות מרקדות באויר. אחר כך גם הזרועות מצטרפות, הברכיים מתכופפות. ככל שבית הכנסת מתרוקן הגוף מתחיל להתעורר, "ויהי נעם ה אלוקינו עלינו" ואני מתחיל לקפוץ. מרקד לפני ה, בשחרור נפלא, אין שריר שלא נע, שלא מזדעזע ומתרגש מהנוכחות האלוקית.


"ילד, תרגע!" אדם מבוגר בדרכו החוצה מבית הכנסת נעצר לידי, ומניח את היד על כתפי.

"ילד, תרגע!" לרגע עבר בראש זעזוע. מה הוא חושב לעצמו? אבל מיד הנחתי לו, יגיד מה שיגיד.

"ילד, תרגע!" התחלתי לצחוק, אתה רואה את זה אבא? הוא אומר לי להרגע, הוא לא שם לב שאתה פה. צוחק ואומר עלינו לשבח, והוא אחרי מספר קריאות כאלה וניסיון מעט אגרסיבי להוריד אותי לקרקע מתייאש והולך. רק כשסיימתי להתפלל הבנתי כמה נוראית הייתה ההתרחשות הזאת.


"אם חושק לאיזה מצוה יראה וישתדל לעשותה ואל יבטל אותו היצה"ר לומר שהוא דבר גדול שיוכל לבא לידי יוהרא, אעפ"כ לא יבטלנו. אך יזהר מאד, אף שיבא התפארות באמצע המעשה ידחוק את עצמו בחוזק ובהתלהבות ובודאי לבסוף.. שמשלא לשמה יבא לידי לשמה"

(צוואת רבי ישראל בעל שם טוב, עמ ט"ו)

"טפשות היא להתבטל מן הלימוד או מכל דבר טוב או מחידוש או אפילו מכתיבת חידו"ת, מפני חשש תערובת גאוה. כל אחד צריך לעסוק בכל טוב ולהשתדל שכל המחשבות יתעלו, והגאוה או שתדחה או שתתקדש ותתרומם למקורה או שתתבטל ע" תשובה תתאה ועילאה" (מדות הראי"ה, גאוה כ"ג)

מי שמאזין היטב לקולות הנוער בימנו ישים לב מייד לאחת הבעיות הגדולות של בני הנוער עם התורה. רבים חשים כי ההלכה "מוחקת" אותם, דורשת מהם להתנהג לפי קוד חברתי אחיד, נטול רגישות לצרכי הפרט, רצונותיו ושאיפותיו. החברה הדתית יוצרת, במודע ולעיתים בלא מודע, נורמה דתית, איזשהו "דוס אולטימטיבי" ומנסה ליצוק את נעריה לתוך התבנית הזאת. העובדה הזאת מרחיקה רבים מן התורה. את תורתם של האחרים היא הופכת לקרה ונטולת חיים. תפילין זה דבר ששמים על היד בבוקר, לא משהו שאמור לרגש אותי. לולב זה ענף שמניעים בקרירות קדימה ואחורה עם פנים רציניות. ידיים זה דבר שמשלבים על החזה בזמן התפילה. שחס ושלום השכן ליד לא יפזול עליי בזמן שהוא צריך לכוון, וירוץ לספר לכולם שהבן של הפינקלשטיינים השתגע לגמרי.

הבעש"ט טען כי הגאוה היא המידה שהכי קשה להכניע, ועבודת ה היא דרך נפלאה להפוך להיות יהיר, אטום וחסר רגישות. אבל בכל פעם שאני מנסה לעשות משהו קצת יותר נחמד, אולי לכוון קצת יותר בתפילה, או להקפיד קצת יותר על לשון הרע, היצר מגיע לבקר עם התחפושת החביבה עליו. תחפושת הדוס. מספר לי סיפורים, על כמה שאני גאוותן, ועל איך שמסתכלים עלי. "אולי תהיה קצת צנוע? אל תתבלט, את העבודת ה שלך תשמור לעצמך, שאחרים לא ידעו". לזה אומר לנו הבעש"ט, אסור להתייחס. בדיוק ברגע זה אני חייב לתפוס את עצמי ובכל הכוח, לעשות את מה שאני רוצה. שאלת ה"מה יגידו" עלולה לסרס את כל עבודת ה שלנו. אם אנו רוצים ליצור חברה של אמת, שהחברים בה מרגישים חופשיים, שיש בה אהבה אמיתית בין אדם לרעהו ושיש בה עמידה אמיתית לפני ה, בלי שיקולים חיצוניים, אנו חייבים לא להתייחס למה שאנשים חושבים. חשוב מאד לדאוג לכך שאיש אינו נפגע מהמצוות שאני עושה, אבל אסור לנו להיכנע לבינוניות.

לעיתים אנשים שוכחים שלעיניים חילוניות, אין דבר יותר מגוחך מקבוצה של אנשים שלובשת מפות שולחן ומתנדנדות קדימה ואחורה. שאין שום דבר שנראה נורמלי בללבוש פרה מתה לפני ארוחת בוקר. בכל יום יוצאת בת קול מהשמיים ומכריזה "נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזו הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים"

הכותב הוא תלמיד ישיבת ההסדר בעתניאל