קשה לומר איפה זה בדיוק התחיל. בפינה של גיל קופטש בתוכניתו של אמנון לוי "סוגרים שבוע", בנוכחות הדומיננטית של גקי לוי ואורי אורבך בתכנית הרדיו של גל"צ "המילה האחרונה" או אולי ברגע שבו המילה יהדות הפכה משם של ערך עבש באנציקלופדיה לשם של מדור די פופולרי בעיתון אינטרנטי. בכל מקרה ברור שמדובר כבר בתופעה.

בשנים האחרונות התגבשה לה סצנה של אנשי תקשורת שמצויים עם רגל אחת בעולם הדתי ועם רגל שניה בעולם החילוני. בין הסלבס הטריים הללו נמנים: גקי לוי, אורי אורבך, גיל קופטש, רויטל ויטלזון יעקבס, קובי אריאלי ועוד. יש שרואים בהם "דוסי- מחמד", אינם נושכים, סימפתיים מדי ובוודאי שאינם יכולים לתפוס את מרכז הבימה.

אך נדמה שאין זה תיאור מוצלח של מצב העניינים, מסתבר שלא רק שהסלבס הללו מתחילים לתפוס את מרכז הבמה, נדמה שאף היהדות או ליתר דיוק אורחות החיים של ציבור הדתי בישראל מתחילים לתפוס את מרכז הבימה. דוגמאות לכך הן סרטים כדוגמת "אושפיזין" וסדרות טלוויזיה כדוגמת "לגעת בשמים", "מעורב ירושלמי" ו-"במרחק נגיעה".



התעניינות אמיתית או במציצנות?

אז זה נכון שבמקרים רבים לדחף המציצני תפקיד מכריע במשיכת תשומת ליבו של הציבור החילוני או יותר נכון הלא דתי. בייחוד כשזה נוגע לתכנים שעוסקים באורחות חייו של הציבור החרדי. ה"חרדיות" עדיין נתפסת על ידי חלקים נרחבים של חברה הישראלית כמשהו אקסנטרי. קהילת "האמיש" שגדלה מעבר לכל פרופורציה.

אבל, לדעתי, התשובה לשאלתנו מצויה דווקא בתופעות נוספות שמתרחשות במקביל לזינוק המטאורי של מושג היהדות בטבלאות הרייטינג. נשים לב שבשנים האחרונות המילים: ישראלי, תוצרת הארץ ואפילו ציונות (רחמנא ליצלן) כבר אינן נחשבות לסוג של קללה. פתאום יאיר לפיד שואל אותנו: "מה ישראלי בעיניך?". פתאום הגעגועים לבית, לשורשים, לעבר משתלטים על חברה הישראלית.

ובימינו המדד הטוב ביותר לכך הוא הפרסומות. פתאום הכחול לבן דוחק את רגליו של צבעוני. בזק (חברת התקשורת המופרטת) מחליפה את ה-B הצבעוני (אמנם אות זרה) ב-B כחול על רקע לבן. פתאום אנחנו רואים את הכחול לבן בפרסומות של פלאפון (אולי זה סתם במקרה), בפרסומות של מחלבות גד (אבל אולי זה סתם בטעות). פתאום פרויקט חברתי כמו "דגל אורות התקווה" משתמש ב"תקווה" ודגל ישראל כאמצעי שיווקי. שקדי המרק שהפכו יחד עם הבמבה לסמלים של ישראליות תופסים את מרכז הבמה והדגל האמריקני של AIG כבר לא כל כך עושה לנו את זה.



אז זה לא רק ה"יהדות", אבל זה בהחלט לא מציצנות, זה צורך אמיתי. היהודי-ישראלי המבולבל מחפש שורשים, מחפש מסורת, עבר, משהו שאפשר להיאחז בו.

חיפשנו את עצמנו

אז אפשר "להאשים" את הגלובליזציה, התרבות המתירנית של המערב, החילוניות, הציונות, דור המייסדים, דחיית הגלות, הריקנות של הדור ועוד ועוד אבל באיזשהו שלב התרפקנו על האירופיות, האמריקניות, ההתייוונות (ברוח של חנוכה), זה לא ממש חשוב. מה שברור שלא רצינו להיות מי שאנחנו, "חיפשנו את עצמנו" במקומות אחרים. באמריקה, באירופה, בהודו, באומן...

באיזשהו שלב רצינו להשתחרר מן הרצועה. מן הרצועה של "ובחרת בטוב", מן הרצועה של "אנו באנו", מן הרצועה של השטייטל, הקיבוץ, הארץ ואבא ואמא.

הקאמבק של השמרנות

עד שבאיזשהו שלב נמאס. נמאס לנו לחפש, נמאס לנו שלא ברור לנו מי זה ה"לנו" הזה. נמאס לנו. פתאום נמאס לנו מזה שהמודלים שלנו לחיקוי לא יודעים מי הם בעצמם. אז התחלנו לפשפש בעברנו. וזה ממש לא חשוב, יהדות, ציונות, גלות, הכל אוצר. החינוך הישן והטוב, הערכים, אהבת הארץ (טוב אולי קצת הגזמתי) אבל...

פתאום להיות מסורתי נשמע הרבה יותר טוב מלהיות חילוני. פתאום במקום לחבוט אנחנו חווים, מתעניינים, מגלים. מגלים משהו שהיה מתחת לאף שלנו.

פתאום להגיד שמשהו הוא אסור, חטא, כפירה לא נשמע כפירה בעיקר. פתאום אנשים שנמצאים בלב הקונצנזוס, בפריים טיים, מרשים לעצמם להגיד "עד כאן!". "עד כאן!" בחינוך הילדים, על החתום אברי גלעד. "עד כאן!" בבעיות של החברה, על החתום גיא מרוז. "עד כאן!" בכל בעיה שתעלה על הדעת, על החתום חיים הכט. חיים הכט מרשה לעצמו להביא כדוגמא את החברה הסינגפורית המיושנת, הטוטליטרית והדכאנית (וכל קללה שלא כתובה בתורה) כדוגמא.

באיזור הדמדומים פוסט-מודרניסטי של סוף המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת אנחנו מחפשים אחיזה, מחפשים חוקיות. ואת האחיזה הזו אנחנו מוצאים בעבר, במסורת בתרבות שלנו. את המשהו להיאחז בו אנחנו מוצאים: בישראליות, בציונות וביהדות.