"כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מ"ט, כ"ח)
ברך אותו אין כתיב כאן אלא ברך אותם. למה? לפי שנתן ליהודה גבורתו של ארי, וליוסף גבורתו של שור, ולנפתלי קלות איל, ולדן נשיכתו של נחש, תאמר שזה גדול מזה, הרי כללן כולם באחרונה, איש אשר כברכתו ברך אותם. לפי שחלק להם את הארץ, ונתן ליהודה רץ שהיא עושה שעורים, ולבנימין ארץ שהיא עושה חטים, אך על פי כן כללן אלו באלו, שיהו אוכלין אלו משל אלו, הוי "וזאת אשר דבר להם אביהם". אליהם אין כתיב כאן, אלא להם.
וזאת, עתיד נביא לברך אתכם כיוצא בו. במקום שפסקתי אני, הוא יתחיל לברך אתכם. וכן עשה משה, שנאמר "וזאת הברכה אשר ברך משה"(דברים ל"ג). אמר להם, אומר אני לכם, אימתי מגיעות לכם הברכות האלו, משעה שתקבלו את התורה, שנאמר "וזאת התורה אשר שם משה..."(שם, ג). ואף במה שחתם להם יעקב, פתח משה. אמר משה "מזקנים אתבונן(תהלים קי"ט). יצחק כשברך יעקב, אמר לו "וא-ל ש-די יברך אותך" (בראשית כ"ח). במה חתם בסוף ברכתו, בקריאה, שנאמר "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו"(שם). ויעקב במה שפסק אביו משם התחיל, שנאמר "ויקרא יעקב אל בניו", וחתם "וזאת אשר דבר". ומשה כשברך את השבטים, פתח ממקום שפסק יעקב, שנאמר "וזאת הברכה", וחתם ב"אשריך ישראל". ואף דוד כשהתחיל בשירה,פתח במקום שפסק משה, ב"אשר האיש", הוי "מזקנים אתבונן". (תנחומא ויחי ט"ו)
בקצרה: המדרש הזה מעט ארוך, ועיקרו נעוץ בשני חילוקים. הראשון מדבר על כך שלמרות השוני בין ברכתו של כל אחד, בין הנחש לאריה ובין החטים לשעורים, כולם נכללו יחדיו. החלק השני מדבר על הקשר בין ברכת יצחק יעקב משה ושירת דוד, שכל אחד התחיל מהמקום בו פסק השני. בנוסף, המדרש מזכיר שהברכות מגיעות "משעה שתקבלו את התורה".
גן חיות
המדרש מתחיל בתיאור השוני בין האחים, שעלול להוביל לתפיסה מוטעית, שיש כאלה הטובים יותר מרעיהם. על כאן מקפידה התורה לכתוב ש"ברך אותם"[1], שאמנם כל אחד מהם קיבל את "ברכתו", אבל בפועל כולם היו שווים. כמובן, אין הכוונה בשווים שהם אותו דבר, שהרי ליהודה יש את גבורתו של האריה, את העוצמה לאחוז "בעורף אויביך", ליוסף יש את הכח והיכולת לעמוד ולשמור על עקרונות וערכים לאורך זמן[2], לנפתלי יש את המהירות הזריזות והכישרון לקלוט מאורעות במהירות ולהגיב בזמן[3], ולדן יש את נשיכת הנחש, את הנגיעה הקטנה, שכמעט ואינה מורגשת, אך משפיעה לאורך זמן[4]. מכל אלו עולה שאין כל אחד דומה לשני, אבל בפועל, אין שייכות לדבר על אחד הגדול מחבריו.
מדוע לא שייך לדבר על אחד שטוב מאחיו? כיוון פשוט יאמר, שכל אחד טוב בדבר שהוא ייחודו. יש סופר ויש לוחם, יש לומד גמרא לעומק ויש קורא תהלים בבכי, ובגלל השוני בין כל אחד אין מה לדבר על השוואה, מכיוון שהתחום שבו האחד מצטיין, השני לא עוסק. הסכנה שמולה מתמודדים היא שאחד ירגיש שהוא מעל שאר השבטים, והפתרון היא בעצם ההבנה כי למרות היותם שונים - בכל זאת הינם שווים.
כיוון נוסף עולה, כמדומני, מהמשך המדרש.
חיטים ושעורין
בהמשך חלקו הראשון של המדרש, מופיעה אותה האמירה בשינוי מסוים. למרות שליהודה יש חטים ולבנימין שעורים, יהודה מגדל דבר אחד ובנימין מגדל דבר שני, בכל זאת כלולים אלו באלו. כיצד? על ידי "שיהו אוכלין אלו משל אלו".
נראה, שהמדרש מעניק לנו פה תשובה נוספת לאמירה מדוע אין מה להשוות בין אחד לשני. הדרך לאי יצירת מתח, לחוסר השוואה בין אחים ובין בני אדם, היא על ידי איחודם, על ידי שיתוף הכוחות. אם יש לי חסרון על פני אח שלי או לחילופין יתרון על פניו, יכולות לקרות שתי פעולות. הראשונה, אני אבליט את היתרונות ואצניע את החסרונות. לחלופין, ניתן לפנות לדרך של ספיגה מיתרונות השני. כשאדם מבין שיש דברים שבהם הוא זקוק לעזרה - זו הדרך לגרום לאי התנשאות של אחד על השני, אבל גם יותר מכך - לאחד אותם.
יש שוויון קר, כל אחד יש לו ייתרון ואין מה להשוות בין אחד לשני. הוא פוסק הדור, והוא הלמדן העצום, ואין מה לדבר על קשר. אמנם, ניתן לדבר גם על שוויון בו כל אחד תורם משלו לשני, וממילא לא שייך לדבר על אחד שטוב מהשני.
לרוב, לא שייך לעשות השוואה בין האב לאם בגידול הילדים. במישור הפשוט, משום שהרבה דברים עשו שניהם, וחלק מהדברים כל אחד עשה חלק. במישור עליו אנו מדברים כרגע, הסיבה היא פשוטה יותר - הם שותפים, כל אחד דואג למטרה המשותפת, לקדם ולהתקדם ביחד. הילד הוא יצירה משותפת לא בגלל שכל אחד תרם משהו אחר, אלא מכיוון שלא שייך לדבר על תחרות והשוואה, כי מטרתם מרוכזת באותו הילד, והביטוי לזה הוא, שכל אחד משלים ונותן לשני.
במקום שפסקתי, הוא יתחיל לברך
בחלק השני של המדרש, נדרשת המילה "וזאת" שכך ימשיך משה לברך מהמקום שפסק יעקב. יעקב רוצה לברך אותם על "אשר יקרא אתכם באחרית הימים", אבל בפועל "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים"(לשון רש"י). יעקב מבין, שלא ניתן לגלות את הכל, לא ניתן לבאר את הכל עד הסוף.
יעקב מבין, שהוא גם לא הראשון שמברך, והוא גם לא יהיה האחרון. אביו, יצחק, ברך אותו, והוא ממשיך את הברכה לדורות הבאים. משה רבינו אחריו, בסוף ספר דברים, ממשיך את הברכות בדיוק מהמקום שבו הפסיק יעקב. המדרש מוסיף שגם דוד, בספר תהלים, התחיל בדיוק מהמקום בו פסק משה.
כל אחד ממשיך את קודמו, ומוצא את המקום הנכון שלו בהיסטוריה. יצחק מדבר אל ישראל, אל אביהם של השבטים, יעקב מדבר על השבטים בהתהוות, משה מדבר אל עם ישראל ערב הכניסה לארץ, ודוד כבר מדבר אל האנשים הפרטיים, אל "אשרי האיש".
הקשר
נראה, שטענת המדרש היא כפולה. ראשית, כפי שיש לכל אחד מהשבטים את היתרון שלו, את הכישרון והתכונה המיוחדת שלו, כך יש לכל דור את הייחוד שלו. כפי שלא שייך לטפל ביהודה באותה דרך שמתנהגים לבנימין, כך אין הגיון להתייחס לעם ישראל בדור שלנו, כפי שהיה צריך לדאוג לדורו של חזקיהו. כל אחד יש לו צרכים מיוחדים, כל תקופה היא שונה ומשתנה, ואין שייכות לדבר על מה גדול ממה - שהרי אנחנו בעמדה שונה לחלוטין.
אמירה נוספת היא לגבי השותפות. כפי שלא צריכה להיות תחרות בין זבולון ליששכר, אלא הם עוזרים איש לרעהו, באותה המידה שבעל ואישה לא מתחרים על בנם - כך גם בין הדורות, עם ישראל היום לא צריך לבוא בניסיון להיות טוב יותר מקודמו, אלא לעזור לו להשלים את המשימה, לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים. הדברים שלא השלים אותם יעקב, משה ממשיך, ובנקודה שמשה לא סיים, דוד מוסיף[5].
[1] ציטוט סתמי בקטע זה מקורו או במדרש, או בפסוקים מפרק מ"ט בבראשית.
[2] הניסיון עם אשת פוטיפר בפרט, והשנים הארוכות מחוץ לבית בכלל. "...וישטמוהו בעלי חצים ותשב באיתן קשתו...".
[3] ראה רש"י: "...והלכו שם בזריזות... ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב כשערער עשו על המערה...", אז מתואר שנפתלי רץ למצרים להביא את שטר המכירה.
[4] רש"י(שמות כ"ב, כ"ד): "...כנשיכת הנחש שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו". ייתכן, ויש כאן אמירה יותר מכך. היכולת לדאוג לפרטים הקטנים, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", היא בסופו של דבר משפיעה על הדברים הגדולים - "הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחר.
[5] כבר דיברנו בעבר על כך שההמשכיות של האדם, הדרך שלו להתחבר אל הנצח, היא לגדל את ילדיו. בנקודה הזו, עצם המשך הדרך נחשב אי מיתתו של יעקב, כפי שאומר ר יוחנן(תענית דף ה עמוד ב): "יעקב אבינו לא מת... מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", וכן נאמר על דוד(בבא בתרא דף קט"ז עמוד א) "לכך לא נאמר בדוד מיתה מפני שהניח בן כמותו"