"ר אלעזר בן עזריה אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף הצדיק שהוא בשר ודם כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקב"ה שהוא דין ובעל דין ויושב על כסא דין ודן כל אחד ואחד על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם יכולים לעמוד לפניו" (בראשית רבה(ויגש) פרשה צ"ג, י"א)[1]
בקצרה: המדרש מסביר עד כמה יהיה קשה ביום הדין. אם אחי יוסף כל כך נבהלו מפניו, ודאי שאנו לא יכולים לעמוד לפני הקב"ה. ר אלעזר בן עזריה פותח את המדרש באמירה כפולה - אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. השאלה שתעמוד לנגד עינינו תהיה סיבת הכפילות הזו, ובעקבותיה נוכל לראות את המדרש כולו באור שונה.
יום הדין הוא יום התוכחה
כאמור, המדרש פותח ב"אוי לנו" מיום הדין ומהתוכחה. כמובן, ששני דברים אלו אינם אותו הדבר. דין הוא, בפשטות, מקום בו בודקים את מעשי האדם ומחליטים על עונשו בהתאם[בהנחה שצריך], התוכחה לעומת זאת אין מטרתה להעניש את האדם אלא לשנות אותו. זוהי חלוקה גסה ולא מחייבת, אך העיקרון העולה ממנה ברור. כשאדם דן אותי, הוא מגיע ממקום של סמכות וכח ומטרתו לתגמל אותי לטוב או לרע, בעוד שהמוכיח מדבר אל ליבי ושכלי, ומטרתו לגרום לי לשנות את מעשי.
נראה לי, שהמדרש בא להדגיש את נקודת התוכחה בדין עצמו. כשאדם יוצא חייב בדין, יכולות להיוצר שתי אפשרויות. אפשרות אחת מכונה "לא להתפס" והיא תגרום לאדם להזהר יותר, אבל רק במקרה בו יש שוטר באיזור. הכיוון השני הוא שהאדם ינסה לתקן את מעשיו ואת דרכיו, כי הוא מבין את חומרת מעשיו ואת חוסר האכפתיות שהוא מפגין במעשה זה.
אמירתו של ר אלעזר בן עזריה היא, שאוי לנו מיום הדין שהוא יום התוכחה, שמה שקשה בדינו של הקב"ה הוא לא העונש שימיט עלינו, שהוא ודאי משמעותי וכואב, אלא התוכחה שיש בו, ההאשמה הישירה המופנית אל האדם, היא מותירה אותו חסר אונים, היא משאירה אותו חשוף וחסר כל, כי היא שואלת אותו את השאלה הנצחית - "אַיֶּכָּה"[2]? מה עשית עם החיים והכוחות שה נתן לך?
כשהוכיח את אחיו
המדרש אומר, שכשיוסף הוכיח את אחיו הם לא יכלו לעמוד בתוכחה שלו. אמנם שתי קושיות יש לנו על מאמר זה: ראשית, הרי יוסף כלל לא הוכיח אותם[3]. אדרבה, לאחר מכן הוא אפילו פייס אותם(אל תעצבו וכו). שנית, בפסוק כתוב "ולא יכלו אחיו לענות אותו", ולא שלא יכלו לעמוד מפניו.
נראה, שעצם התגלותו של יוסף, גם ללא האשמה ורצון להעניש, היא התוכחה הגדולה ביותר שהיה יכול לתת להם יוסף. אין הוא בא לשפוט אותם או לדון אותם, ואפילו לא להוכיח אותם, אבל העיקר בתוכחה היא, כאמור, מה שמתרחש בנפשו ובנשמתו של מקבל התוכחה, דבר שהתקיים במקרה זה. אחי יוסף חשים, ובצדק גמור, אשמה שאין כדוגמתה. החל מ"אבל אשמים אנחנו"[מ"ב, כ"א] של פרשת מקץ, דרך פרשתנו ועד שנופלים לפניו ואומרים לו "הננו לך לעבדים"[4][נ, י"ח] בפרשת ויחי.
על פי זה, ניתן להמשיך ולהסביר את "ולא יכלו אחיו לענות אותו". הפסוק מדבר על הדו שיח הגלוי שהיה [ובעצם לא היה] בין יוסף לאחיו, שבו יוסף מתגלה אליהם והם לא עונים, והמדרש מעניק את המשמעות הפנימית שהייתה למפגש זה על האחים. התגלות יוסף היא בשביל האחים - תוכחה ישירה על מעשיהם, ושתיקתם היא אי יכולתם לעמוד בפני אשמתם ופשעם.
לסיכום
הרבה פעמים בחיינו, בכל יום ובכל שעה[5], אנו נתקלים בדין. לעיתים מדובר ברגעי מבחן של האדם, לעיתים זה מצב בו הכל תלוי על בלימה, ולרוב מדובר רק בהרגשה של ארעיות, שהכל עומד למבחן. "יום הדין", שיבוא לעתיד לבוא, וכל הדינים הקטנים שבדרך, אינם אמורים לגרום לנו פחד מפני העונש, אלא פחד מפני בזבוז עצמינו, רצון אמיתי ונכון לנצל את חיינו ואת כוחותינו. יום הדין בשבילנו הוא תוכחה, הזדמנות מצוינת לעצור ולחשוב על מעשינו ודרכינו. כל יום אדם נבחן, מה שאומר שכל יום הוא מקבל תוכחה מעצם קיומו. האם יש לנו סיכוי בכלל לענות על תוכחה זו? לא נראה לי שניתן, אבל תוכחה זו אמורה להדריך את חיינו ולא לתת לנו לשכוח את מטרתנו.
[1] מעין זה נאמר גם באות הקודמת(היינו (פרשה צ"ג אות י), ובהשוואה לבלעם. וראה במדרש תנחומא (ה): "אמר רבי יוחנן וי לנו מיום הדין, וי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף, פרחה נשמתן, כשעומד הקב"ה לדין, דכתיב ביה "ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו"(מלאכי ג), שכתוב בו "כי לא יראני האדם וחי"(שמות ל"ג), על אחת כמה וכמה. ומה זה, נבהלו אחיו מפניו, כשיבוא הקב"ה לתבוע עלבון המצות ופשעה של תורה, על אחת כמה וכמה". וראה בגמרא (חגיגה דף ד עמוד ב): "ר אלעזר כי מטי להאי קרא בכי "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו". ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה".
[2] בחסידות דובר הרבה על משמעותה הנצחית של אמירת "איכה"(בראשית ג, ט) שאמר ה א-לוהים לאדם לאחר חטא עץ הדעת, ופירשוה כאמירה נוקבת המופנית אל האדם, בכל מקום שנפל, ושואלת אותו היכן הוא? מה הוא עשה עם החיים שהקב"ה נתן לו?! האם הוא מנצל את זמנו וכוחותיו?! התשובה על שאלה זו, היא אחת ממשימות חיינו...
[3] התורה תמימה (הרב ברוך הלוי עפשטיין, בנו של הרב יחיאל מיכל עפשטיין [מחבר ספר ערוך השולחן]) על אתר(בראשית מ"ה, ג - התו"ת הראשון על הפרשה) מנסה להסביר מדוע כן מדובר בתוכחה, וטוען שניתן להסביר כך את שאלתו "העוד אבי חי". יוסף שואל, על פי זה, האם אבא שלו נשאר בחיים אחרי מה שהאחים עשו לו. אמנם, גם התו"ת מסכים שאין זה פשוטם של דברים, וכותב: "ועל דרך הפשט יש לכוין טעם השאלה העוד אבי חי, כי אחרי שראה שכחשו לו במציאות שלו[של יוסף], שאמרו עליו שהוא מת.... שוב לא היה בטוח למה שאמרו עד כה שאביהם עודנו חי...".
[4] אמנם, שם מדובר בפשטות על פחדם מפני העונש, וכן ששינו מפני השלום (ראה יבמות דף ס"ה עמוד ב).
[5] ראש השנה טז. - " רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר (איוב ז) ותפקדנו לבקרים. רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר (איוב ז) לרגעים תבחננו".