ההמולה הלמדנית שוקעת לאיטה, רשרוש אחרון של דפי הגמרא נמוג לקולו החזק וברור של מגיד השיעור.
דברי הרב מתמזגים עם השקט שאך עכשיו נוצר: "היום נעסוק בקידושין מזן מיוחד. נניח לרגע שזוג חילוני מחליט שהוא רוצה לקדש את בת זוגתו ע"י שליח, זאת, כשהשליח איננו מודע שלמעשה מדובר בזוג כהנים כאשר הבעל..."
ובמוחי משתרר גל של שקט נוסף. מתי בפעם האחרונה ראיתי זוג חילוני שרוצה לקדש ע"י שליח?! מהיכן הגיע אותה דוגמא למדנית מופרכת?! במבוכה פנימית שתיתי בצמא את המשכו של השיעור.
אחד מחידושיה העצומים של תורת ישראל מצוי ביכולתה לשזור ספקטרום רחב של עולמות רוח אנושיים. בד בבד עם עיסוקה במחשבה, תפילה וחוויות אמונה עזות ידעה היהדות לאגד עולמות אלו עם משפט ההלכה. בחשיבה חדשנית זו סיגלה היהדות מעמד אחר לעולם המשפטי, המשפט הוא המסד הממשי של עולמות הרוח. אין הוא נועד להסדיר את הלך החיים בחברה כמשפט האנושי הרגיל, כי אם לממש את בריתנו עם ריבונו של עולם בפועל. המשפטן, איש ההלכה, מנקז בתוכו שני עולמות. האחד הוא העולם הנשמתי הכוסף לברית האלוקים. בעולם זה מתכנסת החוויה החופשית של קרבת ה, התפילה, החסד והענווה כמו גם מחשבות הרות עולם על תיאולוגיה של ארץ ומלואה. על דרך הרוב מיוצג עולם פנימי זה באמצעות האגדה החז"לית או ספרי החסידות והסוד למיניהם. בקצה השני מצוי העולם הממשי. החיים הריאלים אשר לעיתים מצויים מחוץ לטווח החזון והכמיהה. תחלואיהם של בני האדם, בעיותיהם ביחיד וחברה, בן אדם לחברו, בין איש לאשתו בין עובד למעסיקו ואף בן אדם לאלוקיו. בטווח, בין שני העולמות, מצויה ההלכה. ספר הברית שניתן בסיני מעניק לחכמי הדורות קובץ חוקים המטווחים בין עולמות האדם השונים, מנצחים את יכולתנו לתקן עולם בצל ש-די.
ההתרסקות ההלכתית שאנו חווים היום הינה תוצר של מגמה הופכית לרעיון המוצג לעיל. המוני בית ישראל בעולם החילוני שנטשו את הברית עם אלוקים ביטאו זאת בעיקר באמצעות נטישת ההלכה. מניעיהם מתארים את ההלכה כחסרת יכולות, נטולת כושר שיפוט מערכתי המבין את עוצמת האדם המודרני ובעיקר את היותה עקרה מרלוונטיות. טעותם של אותם אנשים איננה מצויה בכושר השיפוט שלהם כי אם בנתונים המובאים לפניהם. אכן, נודה על האמת הכואבת, עולם הישיבות האמון על הצמחתם של תלמידי חכמים יוצר אצלם חוסר זיקה לעולם הממשי. מערכת תורנית זו, שאלפי השיעורים מתקיימים בה מידי שבוע, עוסקת בעצם הגדרתה בנושאים תיאורטיים לעולם ההלכה שכן הם אינם באים לידי ביטוי מעשי בפסיקת הרבנים. בין נושאים אלו: פלילים, קדשים, טהרות, סוגיות מארקו-חברתיות במסכת סנהדרין, פלפול בהלכות עבודה זרה, שמירת שבת ברמה ציבורית וכיוצא באלו. כיוון שאנו ממשיכים לעסוק בסוגיות הללו מתוך כורח לימודי, הרי שתוצר הסופי בהגדרתו הינו מנותק מעולמם של בני האדם. תלמידי החכמים מתרגלים לכך שסברותיהם כלל אינם צריכות לעמוד במבחן ביצועי כל שהוא. המחסום היחיד הבוחן את הלמדן בסברותיו הוא היושרה האינטלקטואלית. וזו, אף על פי שמעלה נדירה מביאה בכנפיה, אין היא מספקת לקישורה של ההלכה לעולם הממשי.
כאמור, נתונים אלא גורמים לטרוטי העיניים לחשוב שההלכה אכן איננה עומדת בקריטריונים מינימאליים הנדרשים משיטה משפטית, אך כאן טעותם. ההלכה ביסודה אכן מסוגלת לרומם ציבור ואף יחיד. אלא שבמשך שנות הגלות ייעדה עצמה, בהצלחה ניסית, למכשיר הישרדות בידי העם היהודי. כעת, בתקומתה של המדינה והתחלתא דגאולה, עליה להשיב לעצמה את מטרתה המקורית. מערכת הישיבות צריכות לחקוק במחשבתם את השבתה של עטרה ליושנה, להשתמש דווקא במסירות נפשם ודבקותם המופלגת של תלמידי החכמים בישיבות. עלינו להשיב את הסברה הממשית לבית המדרש, ליצור קשר בין העולם החי שבחוץ לחוויה התיאורטית שבשיעור. מכאן ששיעורי "העיון", בהגהה הישיבתית, צריכים להתהפך לשיעורים הנטועים עמוק בעולם החברתי הנוכחי. ומשם תיסלל הדרך להשבת כתרו של העם היהודי לאורך דורות, משפט ההלכה.