חורף של ריחוק
שנת השבע נכנסה והטבע כולו מתכונן לבוא החורף הקרב. בשנים כתיקונן, מצוי היה האדם כבר לאחר החרישה המכינה, בעיצומה של מלאכת זריעת השדה, עיניו נשואות השמימה בציפייה לגשם שיבוא ויצמיח את זרעיו הטמונים באדמה.
לא כך בשנת השבע. אוסף האדם את יבול השנה השישית לביתו, ויודע כי בשנה הקרובה לא יוכל לבטוח בעמל כפיו וביצירתו. בשנה זו חוזרת שדהו להיות חלק מן הארץ הגדולה, ששובתת לה ממגע ידי האדם בה. האדם היוצר יחיה מן הטבע, ככל חית השדה. שפע ה, הבא לאדם בכל שנה ושנה דרך יצירתו, יוענק לו הפעם דרך הטבע של הארץ כולה.
"שדך לא תזרע"! האדם מתרחק משדהו. לנגד עיניו נשמטת ממנו אדמתו והופכת לשדה בר, לא חרושה ולא זרועה, עולה ומצמיחה מאליה. לו כבר אין מקום בה, והזיקה בינו לבינה הולכת ומתנתקת.
תהליך הריחוק משפיע לא רק על האדמה, אלא גם על זהותו העצמית של האדם כיוצר וכבעלים. בעל השדה הולך ומאבד את תחושת הבעלות והשליטה על שדהו. הוא מצווה לשמוט וליטוש את אדמתו, להשאירה ללא טיפול, כביכול מוזנחת ועזובה - "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא).
אלמלא הייתה זו שנת השבע, היו פסוקי משלי משקפים היטב את מצב האדם ואדמתו - "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כד, ל).
האם רק שלילה וריחוק יש בחורף?
לעיתים, תהליכי שלכת וקיפאון נראים לנו כמוות על פני האדמה... אך ברובדי העומק, בתחתיות הארץ, צומחת ועולה מציאות שונה. הריחוק הוא פתח ליצירת התרחשות חדשה.
האדמה שננסרה ונפרדה מהאדם, מתנקה ומִטּהרת מבעלות האדם ויצירתו. החופש ממגע האדם מחזיר לארץ את זהותה העצמית. השדה משתנה ממשאב מנוצל בעולם האדם, לטבע פשוט, חלק מהארץ הגדולה. מעין טבילה מטהרת בטבע החיים המקודש של ארץ ישראל. התעוררות הטבע החופשי של ארץ ישראל, חושפת את הזהות הפנימית של הארץ, והיא שבה ועולה לה יתברך - "ושבתה הארץ שבת לה" (ויקרא כה, ב).
ומה עם בן הזוג - האדם - האם גם הוא עובר תהליך של תיקון?
עזיבת השדה מאפשרת לאדם ראייה מחודשת של האדמה. ההימנעות מפעילות במשך חודשי החורף, מנקה את האדם מכל תנועת הבעלות האנוכית והמנצלת, החוסמת אותו מלפגוש את האדמה כפי שהיא. התנקות זו, פותחת בפני האדם ראייה חדשה של עוצמת הטבע והצמיחה מחדש. דווקא ריחוקו מעבודה הופך להיות מנוף לחיבור מחדש, דרך שדהו שלו, אל תנועת הארץ הגדולה העולה אל ה.
אם כן, התנועה הראשונית של החורף הינה שלילית: אי עשייה וריחוק.
אך בהקשבה עדינה, בתוך אי העשייה ניתן לשמוע קולות נוספים. חלקם מכוונים כלפי האדם עצמו, וחלקם מכוונים כלפי האדמה והמפגש המחודש של האדם עימה.
שומה עלינו להקשיב לקולות האדם והאדמה, ולהבין את ההתרחשות הייחודית להם - יחד ובנפרד - בחורף שנת השבע.
שמות - "וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי"
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ
וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ:
שמות כג, י-יא
הביטוי "והשביעית תשמטנה ונטשתה" הוא כציווי מקיף, המתייחס לכלל עזיבת הבעלים את אדמתו במשך שנת השבע. נראה כי עיקר מגמתו מכוונת כלפי שמיטת היבול שצמח בשדה, אך נכללה בו גם שמיטת הקרקע מעבודה בשדה.
הקבלה בין הפסוקים מראה, שחובת השמיטה מוצגת כניגוד לזריעת הבעלים את שדהו בשש השנים.
וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ
מכיוון שמגמת פסוקי שמות, היא התמודדות עם חווית הבעלות של אדוני השדה, מובן שחובת השמיטה והעזיבה של הקרקע הינה חלק מאותה מגמה. הפרשיה מתמקדת בבעל השדה, וקוראת לו לשנות את דרך שש השנים.
ויקרא - שביתת הארץ, והימנעות האדם מפעילות בה.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: (ויקרא כה, ב-ה)
בניגוד לפרשיית שמות המתמקדת בבעלים, בפרשיית ויקרא אי העשייה ממוקדת בארץ - הארץ הגדולה השובתת שבת לה. זהו הקול שנמצא במרכז ההתרחשות, והוא הפותח את הפרשיה ("ושבתה הארץ שבת לה") ואף חוזר וחותם אותה ("שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה").
אולם, בתוך הקול הכללי של שביתת הארץ, משתלב קול משני הפונה אל האדם ואל שדהו הפרטית. במשך שש השנים זורע האדם בשדהו, וכעת הוא מצווה להדיר את רגליו ממנו על מנת לשמור את שבת הארץ. ממבנה זה של הפרשיה בו מופיע האיסור על האדם כנתון בתווך בין תיאורי שביתת הארץ, נראה שההימנעות מן הפעילות הפרטית, נועדה לאפשר את שביתת הארץ הגדולה.
שביתת הארץ בשנת השבע איננה תוצאה של מעשה האדם. היא התרחשות טבעית פנימית של הארץ, העולה מאליה. ככלל, הארץ בספר ויקרא היא מציאות חיה, דינאמית, הפועלת כטבע א-לוהי: היא מקיאה את יושביה, שובתת בשנת השבע, ואם חלילה לא יקיימו ישראל את השביעית, תִּרְצֶה הארץ את שבתותיה בזמן הגלות. האדם מצוּוה שלא להפר את שביתתה הטבעית של הארץ בפעילות של זריעה וזמירה בשדהו. מתוך כך, יחזור שדהו הפרטי להיות חלק מן הארץ הגדולה.
זוגיות קוטבית
שני הקולות הללו - תיקון בעלות האדם בשמות ושביתת הארץ בויקרא - יוצרים סיפור שלם, הצומח בין שני בני הזוג: אדם-אדמה.
חצי הסיפור שבשמות, מתאר את תהליך השינוי שעובר האדם כבעלים, המוותר על בעלותו ויחסו הרכושני כלפי שדהו. לעומתו מתאר חצי הסיפור שבויקרא את תהליך השינוי שעוברת בת הזוג, האדמה, בשביתתה הטבעית לה. בתוך השביתה הטבעית, טמונה השפעת התהליך על האדם הפועל בשדהו, שנדרש להשתנות בתגובה.
מציאות השביעית צומחת מתוך אי עשייה. אצל האדם זוהי אי עשייה של שלילה, ואילו לארץ זוהי אי עשייה של התרחשות ותנועה. האדם והאדמה שני הפכים הם. האדם כוח זכרי, אקטיבי ויוצר, ואילו האדמה כוח נִקבי, פסיבי וטבעי.
במשך כל שנות השש, האדם (הזכר) יוצר ופועל באדמה: זורע בה והופך חלקים ממנה להיות שדהו, חלק ממרחב היצירה שלו - "שש שנים תזרע שדך". כוח היצירה שבאדם ההופך את האדמה מטבע בר לשדה, מקנה לו את חווית הבעלות על השדה ועל יבולה, כחלק מיצירתו האישית.
בשנת השבע, מתעוררת הארץ הגדולה לגלות את טבעה העצמי הא-לוהי - "ושבתה הארץ שבת לה". האדמה, שנקרעה מהטבע לשש שנים והפכה לשדה יצירה אנושי-פרטי, חוזרת בפנימיותה להיות חלק מהארץ הגדולה. מגמתה של ההתעוררות הטבעית היא שביתת הארץ לה, וגילוי טבעה העצמי. "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה" (בראשית רבה פרשה ה, ד"ה ויקרא אלהים). מתוך כך נדרש בן זוגה, האדם, לשנות את היחס כלפיה בשנת השבע. בכל השנים הוא מתפקד ככוח יוצר, וכעת הוא נקרא לעצור את כוח היצירה של זריעה וזמירה בשדהו ובכרמו, ולתת לטבע לעלות מאליו. יחד עם ביטול היצירה בשדה, נדרש האדם לוותר על חוויית הבעלות על השדה - חובת השמיטה.
בכך מתרחש היפוך משש השנים לשנת השבע:
שש השנים: העיקר הוא הכוח האנושי, הזכרי והאקטיבי הפועל בשדהו. בשנים אלו הכוח הנשי נתון תחתיו, הופך לשלו, ומתנתק מהארץ הגדולה.
השנה השביעית: העיקר הוא הכוח הנשי של האדמה, הפועל באופן פסיבי - שביתה בכל הארץ. הכוח הזכרי מגיב אליו באי עשייה והימנעות משדהו - הפסקת תנועת היצירה, ואיבוד חלקי של הבעלות.
מתוך הספר "אדם מן האדמה" בהוצאת ישיבת עתניאל.
לקריאה נוספת ניתן להיכנס לאתר הישיבה