"להיות תנועה של עם"

לפני כמה שנים הגעתי לכותל המערבי עם כמה חברים להתפלל מנחה, בכניסתנו לכותל עבר לידנו ילד קטן על כסא גלגלים ללא שער, נראה חולה מאד, המראה היה לא קל ובהחלטה של רגע אזרנו אומץ וניגשנו לאביו לשאול את שם הילד על מנת להתפלל עליו. האב, שהתרגש מאד לשאלתנו, החל לספר על מחלתו של הילד ועל כך שהוא עומד לפני ניתוח קשה ושהאם ביקשה אישור מהרופאים להוציא את הילד לשעה על מנת להתפלל עליו בכותל. אני זוכר היטב את תפילת מנחה שלאחר מכן ואת אמירת התהילים הנלהבת שהיתה בפי כל המתפללים אך דקה לאחר התפילה אירע דבר משונה. היתה תחושה של צביעות וכשהסתכלנו אחד על השני השפלנו מבטים. השאלה שהיתה באוויר ושנוסחה על ידי אחד החברים: "אנחנו צריכים לראות את הילד הזה כדי להתפלל עליו? מה, אנחנו לא יודעים שהוא קיים גם בלי שהוא יעבור לידינו על כסא גלגלים בכניסה לכותל? האם אנחנו עד כדי כך מנותקים מהמציאות שרק כאשר יש מחזה כזה לפנינו אנחנו מתעוררים? בתי החולים אינם מלאים באנשים הזקוקים לתפילתנו?"

לא קל להרגיש את הכאב ואת השמחה של האחר במיוחד כאשר אנחנו לא מכירים אותו אך אנחנו יודעים את המצווה המפורסמת של "ואהבת לרעך כמוך" - "רעך" הוא כל יהודי העושה מעשה עמך. כשאדם אוהב מישהו הוא חש בשמחה ובכאב שלו, הוא מעוניין להיות חלק ממה שעובר על השני.

נושא חודש הארגון שנבחר בתנועת בני עקיבא הוא "להיות תנועה של עם" - שאיפה חד משמעית וברורה להיות חלק מהעם, להרגיש את שמחותיו וכאביו, לא כמחנכים, לא מעל וגם לא מתחת אלא חלק בלתי נפרד מהעם, משפיעים ומושפעים, מברכים ומתברכים, מכל העם. ועל כן בני עקיבא כתנועה מפעילה סניפים בעיירות פיתוח ובשכונות יוקרה ביישובים ובקיבוצים בערים ובפריפריות כחלק מהערך הברור של אחדות והשפעה הדדית בין כל חלקי העם.

אנו שואפים להכיר את האחר לא כגמילות חסד אלא כהבנה עמוקה שאני איני יכול בלעדיו כפי שיד ימין אינה יכולה ללא יד שמאל, אני אינני מתפלל על הילד מהכותל כי אני מרחם עליו אלא בגלל שאני חש את כאבו, כאב של אח שלי שסובל.

יש עוד הרבה לאן להתקדם, אולי לא עשינו די בקליטת העולים החדשים, אולי לא עשינו די בחיבור לאוכלוסיות נוספות בעם, אולי לא חשנו מספיק כאב ומצוקה של אחים נוספים שלנו אך המגמה היא ברורה ברעיון ובמעשה, להיות תנועה של עם הפועלת ומאמינה בעם שלה על כל גווניו.

הדבר מזכיר את משפט שלמה הידוע על התינוק בעל שני הראשים שהגיע לבית דינו על מנת לפסוק האם הוא אדם אחד או שניים (לעניין ירושה או השלמת מניין לכשיגדל וכד) והבדיקה שאותה ביצע שלמה היתה לשפוך מים רותחים על ראשו של האחד ולראות האם הראש השני חש בכאב או שמא הוא מנותק מחברו לבסוף כשצעק הראש השני הבין שלמה שהם גוף אחד. זהו המשל כלפי עם ישראל שמובא במדרש לא רק כפסיקה הלכתית לשעתו אלא כצו לדורות כלפי העם כולו. איננו מנותקים אנו גוף אחד ונשמה אחת הפועלים יחדיו עד לחזון הגדול של בניין בית המקדש, במהרה בימינו.

ה עמכם!