יושב לו במטוס למוסקבה. אל-על. מחלקה ראשונה. מחזיק את הלפ-טופ החדש וקורא לו עיתון בנחת. משקפיו, המונחים בדיוק רב על אפו, ושערו המסורק בקפידה, מעידים ללא עוררין על אופיו המסודר והתכליתי. הוא אינטליגנט, בכך אין שום ספק. אחד שיודע מה הוא רוצה מעצמו ומאחרים, ולעולם לא ייפול בפח. וכרגע, בשנת ה-21 לחייו, לפני שהוא מתחיל בלימודים מסודרים במחלקה הביו-טכנולוגית באוניברסיטת תל-אביב, הוא מוצא את עצמו נוחת במוסקבה בעקבות מודעה מוזרה שראה יום אחד בעיתון.
שליחות? אידיאלים? ערכים? כמה לא אופייני לו לעזוב הכל ולטוס למקום נידח כל-כך, כמו ברית המועצות. אם לפני חודשיים היו מספרים לו דברים כאלה על עצמו, היה צוחק. אבל היה בו מין דחף פנימי קטן שלא נתן לו מנוח. הרגיש שהוא חייב לעשות משהו למען העם שלו. לעצור את ההתבוללות הנוראית של היהודים בארצות הנכר.
"אתה גיא?" הוא התעורר באחת ממחשבותיו למשמע קול אשה המדברת אליו באמצע שדה התעופה הנטוש. "אני כריסטינה", אמרה בעברית עילגת, במבטא רוסי כבד. "פקידה בלשכת הדיור של מוסקבה". הוא היה מהופנט לעיניה הכחולות כמו הים. "קח את המזוודה שלך ובוא אחרי לאוטו. אני אקח אותך לדירה שלך". היא היתה מיוחדת, ללא ספק. עם שיער מתולתל, ארוך וגולש, עור בהיר ונמשים סוררים באזור האף. היה בה משהו שגיא לא ידע להגדיר, אולי רוחני- כן, זו ההגדרה. ובמבטה היה מין זיק מיוחד ושובב שגיא לא הכיר קודם מעולם. הוא אמר תודה בנימוס, פתח את הדלת האחורית של המכונית ונכנס פנימה. המכונית נדפה ריח טוב של ניקיון. היא היתה מסודרת מאד, כמו שתמיד חלם שתהיה המכונית שלו, כשתהיה לו. על המראה הקדמית היו תלויים קישוטים רבים. ארנב פרווה ורוד וחמוד, קפיץ צהוב שמחובר לסמיילי מחייך עשוי פלסטיק, ובמרכז היה תלוי צלב גדול עשוי כסף ומשובץ אבנים נוצצות. כריסטינה נהגה בשקט ובצורה מושלמת.
פתאום התחיל לכאוב לו הראש. כאילו אלפי פטישים דופקים בראשו. הוא רצה לצרוח. אלא שבדיוק אז הם הגיעו לדירה. כריסטינה חנתה חניה מדויקת, יצאה ופתחה לו את הדלת. הם עלו ביחד במדרגות לקומה השלישית בבלוק שלידו חנו. כריסטינה סובבה את המפתח בדלת ונתנה לו זמן להיכנס ולפרוק את החפצים. הדירה היתה גדולה ומרווחת. "זה מספר הטלפון שלי, למקרה שמשהו יתקלקל בדירה" - היא דחפה לו פתק ליד ויצאה בקריצה.
"אתה המורה החדש שלנו?" קפצו עליו כל הילדים בכתה, כמעט כולם בהירי עור, מנומשים וכחולי עיניים.הכיתה היתה גדולה ומרווחת, אך ללא קישוטים על הקירות. הילדים קפצו וצרחו, והיה עליו להעביר אתם שעה שלמה של מילים בעברית. הוא התכונן היטב מראש. הכין כרטיסיות, שירים, דפי עבודה. רצה לספר להם קצת על חייו בישראל. בינתיים, אפילו לגרום להם לשבת הוא לא הצליח. "ציחה!" (שקט) הוא צרח. התלמידים לא ישבו. הוא כבר כמעט התייאש, כשילד ג'ינג'י חמוד ניגש אליו פתאום, ובמבט תמים ומלאכי שאל: "אתה יהודי?". "ברור", ענה בהתלהבות, וכבר הכין את עצמו לשיחה מרתקת על מצב היהודים, על העברית, על ישראל. "איכס!" אמר פתאום הילד. "אני שונא יהודים". "חבר'ה!", הוא פנה לכולם, "מי שמתקרב למורה החדש, יש לו עסק אתי". לרגע השתרר שקט בכתה, ואז בבת אחת קמו כולם, לקחו את התיקים ויצאו מהכיתה בלי לומר דבר.
כעת הוא עומד בדירה, מנסה להירגע ושוטף כלים. מצחיק, אבל זה מה שתמיד עזר לו להירגע כשהיה עצבני. מעביר בראש את כל מה שקרה היום, כמו בסרט. לא מבין איך דווקא הוא, שכ"כ התכונן ורצה להצליח, נחל כשלון גדול כל-כך. כ"כ רצה להעביר את הערכים עליהם גדל - יהדות, ציונות והכי חשוב - להעביר מסר נגד ההתבוללות. כן, ההתבוללות ברוסיה היתה הקו האדום מבחינתו. הוא הרגיש שאין לו תמיכה מאף אדם בעולם. איפה היה המנהל? והמורים? למה לא באו להשגיח, לעזור, להשליט סדר, לתת מילה טובה? נשארו בכיור עוד 7 צלחות וכפית אחת. הוא הרגיש בודד, ללא אף נפש קרובה בעולם. אפילו ההורים שלו אף פעם לא היו בבית כשהתקשר. הוא כמעט בכה. ואז קפץ לנגד עיניו הפתק של כריסטינה.
במשך שעה הוא ישב ליד הטלפון, הפתק בידו. מחייג את כל הספרות, ולפני האחרונה מנתק. להתקשר או לא? היא היתה האדם היחיד כאן, בארץ הקרה הזו, שנתן לו יחס אנושי חם. היחידה שנתנה לו הרגשה טובה, שלידה הרגיש רצוי, אהוב, לא מנותק. אם הוא לא ידבר בזמן הקרוב עם מישהו תומך, הוא פשוט ישתגע. כן, אפילו הוא. רק טלפון אחד. יבכה לה קצת, ישמע כמה מילים טובות, מנחמות ויותר לא ייצור אתה קשר לעולם. "אבל היא נוצריה", אמר לו קול פנימי נוסף בתוכו, הקול השפוי שבו. "אל תתחיל עם זה אפילו! יש לך אופי חזק, ואסור לך ליפול במלכודת הזו. אין לך שום עסק עם נוצריות, רק עם יהודיות." הוא הניח את השפופרת, וקם מהטלפון ברגשות מעורבים. ההחלטה היתה קשה, אבל הוא שמח שהצליח להקשיב לצד השפוי של עצמו, ולא ליפול קרבן לרגש. הוא צעד במסדרון לכיוון החדר שלו, כשפתאום הרגיש טיפת מים נוזלת על ראשו. ועוד אחת. הוא הסתכל על התקרה וראה כתם גדול של רטיבות, שרק הולך ומתפשט. איך לא ראה אותו עד עכשיו? כמובן, כל הצרות נופלות בבום. "בשביל מה הייתי צריך לבוא לארץ הארורה הזו? רק בעיות יש לי כאן! עדיף היה לי להישאר בבית, לקחת עוד כמה קורסי יסוד, כדי לצבור נקודות לתואר שלי." הסערה בתוכו גברה. הוא נהיה יותר ממורמר מרגע לרגע. "אני חייב לקרוא לטכנאי", החליט. אבל הוא לא הכיר אף אחד באזור. היחידה שהכיר שהיתה אחראית על קלקולים בדירה היתה כריסטינה, ואליה הוא כבר החליט שלא יתקשר יותר. עוד טיפה נזלה עליו. כנראה שאין ברירה. היא היחידה שיכולה לעזור לו. רק טלפון אחד וזהו. יותר לא יתקשר אליה לעולם, הבטיח לעצמו. אצבעותיו חייגו מאליהן, והוא המתין בדריכות ובהחלטה נחושה לדבר אתה אך ורק על הנזילה, ולא על שום דבר אחר.
"הלו?", שמע פתאום את קולה המתנגן בנעימות. הוא ניסה לדבר, להסביר, לתאר את הבעיה, אך הדמעות חנקו את גרונו. הבכי פרץ מתוכו והוא התייפח בטלפון, כמו שלא עשה מעולם לפני כן. עיניו כבר הפכו נפוחות ואפו אדום. הוא התבייש בכך, אך לא הצליח לעצור את עצמו. "גיא? זה אתה?" היא שאלה. וכששמעה רק בכי בתגובה, אמרה "חכה, 2 דקות ואני אצלך". הוא לא ידע כמה זמן עבר. ערימות של טישיו משומש הצטברו בפח שלידו. הוא שכב על הספה בחוסר אונים, ולא הצליח לעצור את בכיו. לפתע פתח את עיניו למשמע מפתח מסתובב בדלת, ושניה אחר כך היא נכנסה בסערה ומיהרה אליו. "מה קרה, גיא?". הוא לא ענה. רק הסתכל עליה ונסה לחייך. "אני אתך בכל בעיה, גיא. לא אעזוב אותך לעולם, כל עוד אתה כאן, קרוב אלי. אל תדאג. בשביל זה אני כאן". "אני לא דואג", מלמל פתאום מתוך הבכי. "ממש לא דואג". "אז קבענו היום ב20:00 במקדונלדז?". הוא לא ענה, והיא החשיבה זאת בתור "כן".
למרות כל נורות האזהרה שדלקו, הם יצאו באותו ערב. וגם בערב שאחריו. ובכל הערבים בשבועיים הבאים. הוא אהב אותה מאד, והיא אותו. הוא הפסיק לענות למכתבים מההורים, ושיפר בהרבה את הרוסית שלו. הילדים בכתה למדו להכיר אותו והפכו הרבה יותר ממושמעים וחמודים. החרם נגמר. כריסטינה הזמינה טכנאי מעולה שתיקן בקלות את הנזילה, וגם שיפוצניק, ששידרג את הדירה שלו, שנראתה עכשיו מטופחת ומעוצבת, כמו שרק נשים כמוה יודעות לעצב. הוא לא ידע אם הוא עדיין שפוי ואם הוא ממשיך להקשיב לערכים ולאמת הפנימית שלו, אבל מה שהוא ידע הוא שאלה החיים החדשים שלו, ושהוא מאד אוהב אותם ככה. וכשכריסטינה, אהובתו, שאלה "אז מתי אתה מציע לי נישואין?" הוא מיד הציע. החתונה התקיימה במוסקבה, וההזמנות נשלחו להורים.
הוא בא להציל את העולם מהתבוללות, אבל אפילו את עצמו לא הצליח להציל.
שליחות? אידיאלים? ערכים? כמה לא אופייני לו לעזוב הכל ולטוס למקום נידח כל-כך, כמו ברית המועצות. אם לפני חודשיים היו מספרים לו דברים כאלה על עצמו, היה צוחק. אבל היה בו מין דחף פנימי קטן שלא נתן לו מנוח. הרגיש שהוא חייב לעשות משהו למען העם שלו. לעצור את ההתבוללות הנוראית של היהודים בארצות הנכר.
"אתה גיא?" הוא התעורר באחת ממחשבותיו למשמע קול אשה המדברת אליו באמצע שדה התעופה הנטוש. "אני כריסטינה", אמרה בעברית עילגת, במבטא רוסי כבד. "פקידה בלשכת הדיור של מוסקבה". הוא היה מהופנט לעיניה הכחולות כמו הים. "קח את המזוודה שלך ובוא אחרי לאוטו. אני אקח אותך לדירה שלך". היא היתה מיוחדת, ללא ספק. עם שיער מתולתל, ארוך וגולש, עור בהיר ונמשים סוררים באזור האף. היה בה משהו שגיא לא ידע להגדיר, אולי רוחני- כן, זו ההגדרה. ובמבטה היה מין זיק מיוחד ושובב שגיא לא הכיר קודם מעולם. הוא אמר תודה בנימוס, פתח את הדלת האחורית של המכונית ונכנס פנימה. המכונית נדפה ריח טוב של ניקיון. היא היתה מסודרת מאד, כמו שתמיד חלם שתהיה המכונית שלו, כשתהיה לו. על המראה הקדמית היו תלויים קישוטים רבים. ארנב פרווה ורוד וחמוד, קפיץ צהוב שמחובר לסמיילי מחייך עשוי פלסטיק, ובמרכז היה תלוי צלב גדול עשוי כסף ומשובץ אבנים נוצצות. כריסטינה נהגה בשקט ובצורה מושלמת.
פתאום התחיל לכאוב לו הראש. כאילו אלפי פטישים דופקים בראשו. הוא רצה לצרוח. אלא שבדיוק אז הם הגיעו לדירה. כריסטינה חנתה חניה מדויקת, יצאה ופתחה לו את הדלת. הם עלו ביחד במדרגות לקומה השלישית בבלוק שלידו חנו. כריסטינה סובבה את המפתח בדלת ונתנה לו זמן להיכנס ולפרוק את החפצים. הדירה היתה גדולה ומרווחת. "זה מספר הטלפון שלי, למקרה שמשהו יתקלקל בדירה" - היא דחפה לו פתק ליד ויצאה בקריצה.
"אתה המורה החדש שלנו?" קפצו עליו כל הילדים בכתה, כמעט כולם בהירי עור, מנומשים וכחולי עיניים.הכיתה היתה גדולה ומרווחת, אך ללא קישוטים על הקירות. הילדים קפצו וצרחו, והיה עליו להעביר אתם שעה שלמה של מילים בעברית. הוא התכונן היטב מראש. הכין כרטיסיות, שירים, דפי עבודה. רצה לספר להם קצת על חייו בישראל. בינתיים, אפילו לגרום להם לשבת הוא לא הצליח. "ציחה!" (שקט) הוא צרח. התלמידים לא ישבו. הוא כבר כמעט התייאש, כשילד ג'ינג'י חמוד ניגש אליו פתאום, ובמבט תמים ומלאכי שאל: "אתה יהודי?". "ברור", ענה בהתלהבות, וכבר הכין את עצמו לשיחה מרתקת על מצב היהודים, על העברית, על ישראל. "איכס!" אמר פתאום הילד. "אני שונא יהודים". "חבר'ה!", הוא פנה לכולם, "מי שמתקרב למורה החדש, יש לו עסק אתי". לרגע השתרר שקט בכתה, ואז בבת אחת קמו כולם, לקחו את התיקים ויצאו מהכיתה בלי לומר דבר.
כעת הוא עומד בדירה, מנסה להירגע ושוטף כלים. מצחיק, אבל זה מה שתמיד עזר לו להירגע כשהיה עצבני. מעביר בראש את כל מה שקרה היום, כמו בסרט. לא מבין איך דווקא הוא, שכ"כ התכונן ורצה להצליח, נחל כשלון גדול כל-כך. כ"כ רצה להעביר את הערכים עליהם גדל - יהדות, ציונות והכי חשוב - להעביר מסר נגד ההתבוללות. כן, ההתבוללות ברוסיה היתה הקו האדום מבחינתו. הוא הרגיש שאין לו תמיכה מאף אדם בעולם. איפה היה המנהל? והמורים? למה לא באו להשגיח, לעזור, להשליט סדר, לתת מילה טובה? נשארו בכיור עוד 7 צלחות וכפית אחת. הוא הרגיש בודד, ללא אף נפש קרובה בעולם. אפילו ההורים שלו אף פעם לא היו בבית כשהתקשר. הוא כמעט בכה. ואז קפץ לנגד עיניו הפתק של כריסטינה.
במשך שעה הוא ישב ליד הטלפון, הפתק בידו. מחייג את כל הספרות, ולפני האחרונה מנתק. להתקשר או לא? היא היתה האדם היחיד כאן, בארץ הקרה הזו, שנתן לו יחס אנושי חם. היחידה שנתנה לו הרגשה טובה, שלידה הרגיש רצוי, אהוב, לא מנותק. אם הוא לא ידבר בזמן הקרוב עם מישהו תומך, הוא פשוט ישתגע. כן, אפילו הוא. רק טלפון אחד. יבכה לה קצת, ישמע כמה מילים טובות, מנחמות ויותר לא ייצור אתה קשר לעולם. "אבל היא נוצריה", אמר לו קול פנימי נוסף בתוכו, הקול השפוי שבו. "אל תתחיל עם זה אפילו! יש לך אופי חזק, ואסור לך ליפול במלכודת הזו. אין לך שום עסק עם נוצריות, רק עם יהודיות." הוא הניח את השפופרת, וקם מהטלפון ברגשות מעורבים. ההחלטה היתה קשה, אבל הוא שמח שהצליח להקשיב לצד השפוי של עצמו, ולא ליפול קרבן לרגש. הוא צעד במסדרון לכיוון החדר שלו, כשפתאום הרגיש טיפת מים נוזלת על ראשו. ועוד אחת. הוא הסתכל על התקרה וראה כתם גדול של רטיבות, שרק הולך ומתפשט. איך לא ראה אותו עד עכשיו? כמובן, כל הצרות נופלות בבום. "בשביל מה הייתי צריך לבוא לארץ הארורה הזו? רק בעיות יש לי כאן! עדיף היה לי להישאר בבית, לקחת עוד כמה קורסי יסוד, כדי לצבור נקודות לתואר שלי." הסערה בתוכו גברה. הוא נהיה יותר ממורמר מרגע לרגע. "אני חייב לקרוא לטכנאי", החליט. אבל הוא לא הכיר אף אחד באזור. היחידה שהכיר שהיתה אחראית על קלקולים בדירה היתה כריסטינה, ואליה הוא כבר החליט שלא יתקשר יותר. עוד טיפה נזלה עליו. כנראה שאין ברירה. היא היחידה שיכולה לעזור לו. רק טלפון אחד וזהו. יותר לא יתקשר אליה לעולם, הבטיח לעצמו. אצבעותיו חייגו מאליהן, והוא המתין בדריכות ובהחלטה נחושה לדבר אתה אך ורק על הנזילה, ולא על שום דבר אחר.
"הלו?", שמע פתאום את קולה המתנגן בנעימות. הוא ניסה לדבר, להסביר, לתאר את הבעיה, אך הדמעות חנקו את גרונו. הבכי פרץ מתוכו והוא התייפח בטלפון, כמו שלא עשה מעולם לפני כן. עיניו כבר הפכו נפוחות ואפו אדום. הוא התבייש בכך, אך לא הצליח לעצור את עצמו. "גיא? זה אתה?" היא שאלה. וכששמעה רק בכי בתגובה, אמרה "חכה, 2 דקות ואני אצלך". הוא לא ידע כמה זמן עבר. ערימות של טישיו משומש הצטברו בפח שלידו. הוא שכב על הספה בחוסר אונים, ולא הצליח לעצור את בכיו. לפתע פתח את עיניו למשמע מפתח מסתובב בדלת, ושניה אחר כך היא נכנסה בסערה ומיהרה אליו. "מה קרה, גיא?". הוא לא ענה. רק הסתכל עליה ונסה לחייך. "אני אתך בכל בעיה, גיא. לא אעזוב אותך לעולם, כל עוד אתה כאן, קרוב אלי. אל תדאג. בשביל זה אני כאן". "אני לא דואג", מלמל פתאום מתוך הבכי. "ממש לא דואג". "אז קבענו היום ב20:00 במקדונלדז?". הוא לא ענה, והיא החשיבה זאת בתור "כן".
למרות כל נורות האזהרה שדלקו, הם יצאו באותו ערב. וגם בערב שאחריו. ובכל הערבים בשבועיים הבאים. הוא אהב אותה מאד, והיא אותו. הוא הפסיק לענות למכתבים מההורים, ושיפר בהרבה את הרוסית שלו. הילדים בכתה למדו להכיר אותו והפכו הרבה יותר ממושמעים וחמודים. החרם נגמר. כריסטינה הזמינה טכנאי מעולה שתיקן בקלות את הנזילה, וגם שיפוצניק, ששידרג את הדירה שלו, שנראתה עכשיו מטופחת ומעוצבת, כמו שרק נשים כמוה יודעות לעצב. הוא לא ידע אם הוא עדיין שפוי ואם הוא ממשיך להקשיב לערכים ולאמת הפנימית שלו, אבל מה שהוא ידע הוא שאלה החיים החדשים שלו, ושהוא מאד אוהב אותם ככה. וכשכריסטינה, אהובתו, שאלה "אז מתי אתה מציע לי נישואין?" הוא מיד הציע. החתונה התקיימה במוסקבה, וההזמנות נשלחו להורים.
הוא בא להציל את העולם מהתבוללות, אבל אפילו את עצמו לא הצליח להציל.