שלום!
בשנה שעברה עשיתי שרות לאומי. אחד התפקידם שלי היו הדרכה של כיתה ז'. הכיתה היתה מקסימה אהבתי אותם בכל ליבי.
היה לי קשה לעזוב תשירות ולחזור לגור בבית וכו' אבל הדבר הקשב מכל זה הגעגועים לחניכים המדהימים שלי. אני פשוט נשרפת מגעגועים. כבר עברו 9 חודשים מאז שעזבתי אבל הגעגועים אלהם לא שכחו. ואני תכפות נזכרת בהם ומתגעגעת. קשה לי לבוא לבקר כי אני מאד רחוקה מהם, הייתי שם פעמים השנה.
איך מתמודדים עם התחושות האלו? אני מרגישה סוג של אובדן כאילו איבדתי אותם ואת כל מה שהיה שם.
האם זה נורמלי ההרגשות הללו, כי אני רואה שחברות שלי לא מתגעגעות כל כך הרבה כמוני לשרות שלהם.. ובאיזה שהוא מקום בפנים מקנת בי התקווה ששנה הבאה אני אחזור לשם והחיים יחזרו למסלולם.
זה ממש ממש חסר לי וכל תוכנית לגבי השנה הבאה נראת לי זעומה ביחס למה שהיה לי בשירות..
כמו כן אני רוצה לציין שהתחלתי לימודים גבוהים וכעבור סמסטר החלטתי להפסיק, כי לא אהבתי תתחום, אני מפחד שיקרה לי שוב אותו דבר אם זה בזוגיות או בכל תחום אחר, שאני אתחייב אתחיל ואז אתחרט ואני מפחדת. אני לא רוצה ליצור לעצמי דמות של לא החלטית או לא יציבה איך בונים הסתכלות נכונה על העזיבה וכו'..
תשובה
שלום לך קשה לדעת מדברייך אם אכן מדובר בדפוס אישיותי, במשבר נקודתי וכד. בכל מקרה, ברור כי קשה לך וכי איכות חייך נפגעת. חשוב לשוחח על כך עם משהו שמבין. איש חינוך, רב וכד. תתחילי בשיחה איתם ותראי לאלו תובנות את מצליחה להגיע. יתכן ןתבחרי לפנות ליעוץ מקצועי ויתכן וזה יספק אותך. בהצלחה נחמה קירשנבאום אבינר