את יונתן רזאל שמעתי לראשונה בגלגלצ. עובדה יבשה ונורמלית לחלוטין כשמדובר בכל זמר בטווח שבין מושיק עפיה לקרן פלס, אבל בהחלט מפתיע ומרים גבה כשזו מוזיקה יהודית, שלא ממש מושמעת ברדיו הישראלי. ולא, עמיר בניון לא נחשב, גם לא אהוד או אביתר בנאי. בואו נודה על האמת המרה, מוזיקה יהודית הייתה מוקצה בפלייליסט, וזה לא משנה אם זה מוקצה מחמת מיאוס (מוזיקלי) או מחמת איסור (רייטינגי).
"סך הכול" הוא האלבום הראשון שרזאל מוציא כמבצע, אבל בעסקי המוזיקה הוא ממש לא טירון. הוא למד מוזיקה שנים וניצח על תזמורות. גם במה שנקרא "תעשיית המוזיקה" הוא נמצא תקופה ארוכה, ועבד בין השאר עם ארקדי דוכין, יוני רכטר ואפילו עם שלמה ארצי, האבא של המיינסטרים הישראלי. בערך במשך אותה תקופה (כארבע עשרה שנה) רזאל גם עבד על האלבום, והוא מגדיר אותו כאלבום אוסף, שמסכם תהליכים שעברו עליו. אולי בגלל העובדות האלו אפשר להבין למה לכל שיר באלבום יש אופי שונה. "סך הכול", למשל, הוא האופטימי, "אדון הסליחות" הוא מופנם יותר ו"ואני תפילתי" מעורר מחשבה. למרות ההבדלים האלו - ואולי בגללם - יש לכל שיר את הפוטנציאל להפוך ללהיט.
אביתר בנאי, שגם איתו רזאל עבד, הפיק את האלבום, ובהחלט מורגשת הנגיעה שלו. זהו אלבום אוורירי אבל נגיש, מעניין אבל לא מורכב מדי, הוא מרגש אבל לא דביק ונעים לאוזן וממש ממש לא קיטשי. כן, סוג של מורכבות, אבל רזאל בחור מורכב מסתבר. יש לו את הכישרון לשלב בשיריו בין החול ובין הקודש. הוא יודע לשיר טקסטים מהמקורות, ובכל זאת להישמע רלוונטי גם לגלגלצ. דוגמה אחת קטנה, אבל סימבולית לכך היא בסוף "ואני תפילתי", השיר הראשון, שם רזאל מתחיל לשיר "ניי ניי ניי" חסידי וממנו עובר ל"דודי דודי דום" סמי-גאזי. בכלל, חלק גדול מהאלבום אינו דווקא שירים מהמקורות, אלא כאלה שמקבלים השראה מהם. כלומר, פסוקים ומימרות שרזאל הוסיף להם מילים משלו, למשל: "כי מציון תצא ההבנה, שלמה, זכורה, נעימה כמו ששמענו אותה בפעם הראשונה, בארץ רחוקה" ("ציון").
גם טקסטים מהמקורות שדווקא לא שונו מקבלים טיפול מעניין אצל רזאל. הוא הלחין מחדש את "אדון הסליחות" ואת "דרור יקרא". מהלך די נועז, הרי כולנו מכירים את הלחנים המסורתיים לפיוטים הללו שנקבעו בתודעה ולא נראה שצריך לחנים חדשים. ובכל זאת, רזאל הצליח ליצור משהו שנשמע מודרני ויחד עם זאת מחובר למקורות.
היופי הוא שרזאל לא בא מבחוץ, מתוך ניסיון לכפות את עצמו על הטקסטים, אלא להפך. הוא בא מתוך השירים, מאזין לטקסטים ונותן להם מה שהם צריכים, מה שמתאים להם. גם בלחנים, גם בשינויי הטקסטים והתוספות להם וגם בעיבודים. בין אם אלו הכינורות הרומנטיים (והלא דביקים!) שיש ב"ציון", ובין אם זה העיבוד המינימליסטי ל"אם אין אני לי" שהוא כולה בס וזהו, אבל הוא ממש ממחיש את האינדיווידואליות שבשיר. יכולת ההקשבה הזו היא לא דבר שמובן מאליו, ובאמת מצריכה ענוונתנות ופשטות, ורזאל הצליח לעשות זאת. אולי בשל זאת מגיע לו שנאזין לאלבום המומלץ הזה.