בישיבה בה למדתי ציטט פעם אחד הרמי"ם אימרה המיוחסת, ככל הנראה, לאחד מגדולי ישראל: "לא כל מה שחושבים צריך לומר, לא כל מה שאומרים צריך לכתוב ולא כל מה שכותבים צריך לפרסם".
קריאת הספר החדש של חנוך דאום "א-לוהים לא מרשה" (הוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד) העלתה בי לא אחת התחושה כי גם אם מבחינתו של המחבר טוב היה להעלות על הכתב במחברת אישית את הנושאים בהם עוסק הספר, ראוי היה שלא לפרסמם- בוודאי לא בפורמט זה- והסיבות לכך רבות.
סגנונו של הספר מזכיר בלוג אינטרנטי או כתבה עיתונאית במוספי סוף השבוע, ונדמה כי שם מקומם הטבעי. בנוסף, עצם כתיבת הספר יגרום ככל הנראה נזק חברתי בלתי הפיך למשפחתו ולילדיו של דאום, שיאלצו להתמודד עם הווידויים החושפניים שלו אשר לא ברור לי האם ועד כמה כולם כה נחוצים. ובכלל, עושה רושם שאין צורך דווקא בספר לשם קידום המטרות שלשמו נכתב (בעיקר: מלחמה במלחמה בתופעת האוננות והמלחמה בסטיגמה הקיימת על שירותי בריאות הנפש והמשתמשים בהם).
הספר מחולק לארבעה חלקים, שכל אחד מהם מהווה מכתב המיועד לכתובת אחרת:
במכתב הראשון פונה דאום לאביו המנוח, ובכתיבה מלאה כאב הוא מתאר ילד שכל רצונו היה להשביע את רצונו של אביו תוך הזנחת רצונותיו ומאוויו האישיים בתקופות משמעותיות של הילדות ושל גיל ההתבגרות. הוא מאשים את אביו שלא ידע להבחין בסערות הנפש המתחוללות בתוכו אך לא פחות מכך את עצמו שלא היה לו האומץ לבטא בצורה טבעית את תחושותיו שעה שעמד מול אביו. מבחינתו, המפלט היחיד מהמערכת המלחיצה שבה היה נתון כנער בישיבה התיכונית היתה מערכת היחסים הפיזיים (עד כדי "כמעט עבירה") והקירבה הנפשית שהיתה לו עם ערן, חברו לישיבה.
החלק השני הוא "מכתב למגזר". מכתב ארוך שמאופיין בבכתיבה טרחנית, ובו מתוארת אהבתו של המחבר למגזר הדתי לאומי בו צמח, ואת הקביעה החוזרת על עצמה כי הוא רואה את עצמו חלק מהמגזר הזה אף כיום- גם אם אינו נאמן לכל הקודים ההתנהגותיים ה"מחייבים" בחור דתי לאומי.
בחלק השלישי פונה דאום לאלוקים, ובונה לנגד עיני הקורא את תפיסתו שלו למושג האלוקים בפרט ואת תפיסתו הדתית בכלל. נדמה כי הוא מבקש לקבל לגיטימציה מאלוקים (ולא פחות מכך מבני האדם שסביבו) להשקפת עולמו ולהתנהגותו הדתית. בשורה התחתונה עולמו הדתי המעשי מזכיר את התנהגותם של יהודים מסורתיים: שמירה על המסגרות, בלי מחוייבות לפרטי ההלכה. קשה לדעת אם דאום מבקש אישור לגיטימציה מאלוקים או מהקוראים לאורח חיים מסורתי , או לאלוהים אחרים שבנה לעצמו.
חלקו האחרון של הספר מופנה לאפרת, אשתו. בחלק זה, מתנצל דאום בפני רעייתו על כך שהשתנה בשנים האחרונות ומפציר בה שלא לנטוש אותו בשל כך שהרי ניתן לבנות מערכת יחסים בה ישנם פערים דתיים משמעותיים בין בני הזוג, ואף אם המטרות והשאיפות של בני הזוג שונות האהבה תנצח. לטעמי, מדובר בקטע בוסרי ומבולגן, שנראה כמו סיכומו של הספר יותר מאשר מכתב לאשתו.
חלקיו השונים של הספר אינם נפרדים זה מזה ותיאורים רבים חוזרים על עצמם. אלו מבינינו שלא יפסחו גם על קריאת הכריכה האחורית, יראו כי הספר מוגדר כאוטוביוגרפיה רגשית, ואכן, התיאור בספר מלא בתיאורי רגשות ותחושות, הזורמות מקולמוסו של המחבר ולעתים עושה רושם כי לא עברו עריכה. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להעריך את האומץ שבעצם הכתיבה החושפנית (למרות נזקיה, כאמור).
סיכומו של דבר: טוב היה לספר זה שלא נברא משנברא. יחד עם זאת, על אף שרוב הספר נכתב מנקודת מבט אישית, לא ניתן להתעלם מהקריאה העולה מבין השורות להקדיש יותר מחשבה לנושאים מסויימים ולתופעות עקרוניות, שאולי מקבלות מעט מידי תשומת לב: להקדיש יותר תשומת לב לנערים שאולי אובדים בשאון החיים התובעני, לתת את הדעת על סוגיות כמו הדימוי של הציבור הדתי לאומי בעיני כלל הציבור בישראל, לנושאים העולים בהדרכת חתנים, ולעוד נושאים העולים באריכות או בקיצור בספר.