תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום. אני רוצה לדבר על סבא שלי. במילים אלו פתחה נעה בן ארצי את הספדה בהלוויתו של סבה, יצחק רבין ז"ל, לפני כ- 12 שנים, ובמלים אלו יפתח כנראה גם הטקס העירוני לזכרו, השנה.
מילים אלו נצרבו עמוקות בלב השומעים. לא היה אדם בקהל המנחמים שלא התרגש בשמעו את קול בכיה של נכדה צעירה, אשר חושפת קווים אישיים רכים מדמות המנהיג הקשוחה. כילדה בתמימותה ביקשה לראותו לא כאיש ציבור ולא כפוליטיקאי. ביקשה לראותו כסבא, כזה ששיחק בצמותיה, וחילק לה סוכריות. סבא, נרצח.
אך מי שהיה סבא של נעה, אינו סבא שלנו. בשבילנו היה זה אדוני ראש הממשלה. אותו אחד שבחרנו בו, או ביריבו. אותו אחד שהפגנו נגדו, או בשבילו, או בשבילנו. אותו אחד שנסע לייצג אותנו בעולם, שחתם על הסכמים בשמנו, אותו ראש ממשלה שניסה להורות לנו את הדרך. ראש הממשלה, נרצח.
שני אנשים נרצחו בחשוון מר מתמיד, תשנ"ו. נעה איבדה את סבא שלה, אנחנו איבדנו את ראש הממשלה.
ביום הזכרון ליצחק רבין ז"ל, אין הוא משמש כסבא של נעה. סבים, בדרך כלל, אינם מקבלים יום זיכרון ממלכתי. הם גם אינם זוכים ללוויה ממלכתית, ואין שרים שירים לזכרם ברחבי הכיכר. באופן אישי, לא הכרתי את סבא של נעה, ואינני נוהג להשתתף באזכרות של אנשים שאינני מכיר. אינני מדליק נר לזכרם, לא אומר אל מלא רחמים, ואף לא מכתת רגלי אל קברם להניח אבן. אין זאת משום שיש לי משהו נגדם, חלילה. אני פשוט לא עושה זאת, וגם אתם.
ביום הזכרון ליצחק רבין ז"ל, אנו מציינים את רצח החברה. אנו מציינים את העם שנרצח, ולא את האדם. אנו מציינים את הסובלנות שלא היתה, ואוי לנו אם לא נבנה אותה. אנו מציינים את מלחמת האחים שאורבת לפתחנו, עדיין. אנו מציינים את התיעוב לרוצחי נבחרי ציבור, נבחרי עם ישראל. סלחי לי, נעה. אני לא רוצה לדבר על סבא שלך. אני לא רוצה לצטט קטעים נבחרים מהגותו, ללמוד על אורחות חייו ולשיר לו לבכות לך. אולי אעשה זאת ביום אחר. אולי אלמד על גבורתו במלחמות ישראל ביום הזכרון לחללי צה"ל. אולי אלמד על ההיסטוריה שעיצב, לטוב ולרע, בספרי דברי הימים. אולי פעם אבוא לשמוע ממך מי היה האיש. אבל לא היום.
קיום טקסי-הלל למשנתו ואישיותו של יצחק רבין במסגרת הממלכתית, הוא ניצול, בלא משים, של ערכו הגבוה של היום הזה לקידומם של דעות אישיות. אנשים אשר דרכו של יצחק רבין ז"ל זרה להם, ובכללם ציבורים שלמים, אינם מוצאים את מקומם בין כסאות האולם בשעות הטקסים, ולא ירחק היום בו יהפכו טקסים אלו לנחלתם של בודדים. אנא מכם, אל תרצחו לנו את היום הזה.