בזמן האחרון תנועות שמאל שונות פועלות על מנת לשכנע מתנחלים לתמוך בפנוי מרצון תמורת פיצוי כספי. הפעילות אמנם עדיין לא הצליחה לחולל תנועה בעלת משקל, אבל "פה ושם" נשמעים קולות המצטרפים אל המגמה הזאת. לעניות דעתי הקולות הללו חושפים ציבור, לא קטן, של תושבים ביש"ע שעדיין לא מרגישים ממש שייכים.

גם אצלנו הסטיגמה המקובלת למתנחל היא - ציוני דתי, בוגר אחת מתנועות הנוער או מוסדות החינוך שלה, בדרך כלל הוא ממעמד סציואקונומי ממוצע או אפילו מעל הממוצע, הנוטל חלק בקהילה ובבית הכנסת, ובעל אידיאולוגיה מוצקה המסבירה את חשיבות האחיזה שלו במקום בו הוא חי. אבל חשוב לזכור שישנו חלק לא קטן מציבור המתיישבים שאינם עונים להגדרה זו.

בחלק מהישובים יש לא מעט מתיישבים שאינם שומרי תורה ומצוות (ואין הכוונה לאריאל ומעלה אדומים). לא מעט אנשים הגיעו לחיות ביהודה ושומרון, ממניעים שאינם אידיאולוגיים. לעיתים הם הגיעו בחיפוש אחר איכות חיים, ולפעמים הם נקלעו לשם בעל כורחם, בלי אפילו לדעת לאן הם הולכים. חלקם חיים בשולי הקהילה, מתקשים למצוא עבודה ומרגישים שלא ממש "סופרים אותם" כאשר מקבלים החלטות במועצות של הישובים. יש מהם המרגישים שהחיים ביש"ע הם מחוסר ברירה, ואם רק הייתה להם האפשרות - היו עוזבים.


כדי להמחיש את העניין, כדאי לשים לב לפרט שנדחק לשולי החדשות: בתוך כנופיית הנערים הניאו נאצית שנתפסה לאחרונה, היה נער מאחד מישובי השומרון הבולטים. נכון, מדובר במקרה קיצוני ושולי וכמובן שאיננו מעיד על הכלל, אבל למרות זאת ניתן ללמוד ממנו את העובדה שלא כל המתנחלים מבלים בערב בסניף בני עקיבא. אינני מכיר את הנער או המשפחה, אך אני משער שהקהילה במקום בו התגורר לא הצליחה לחבק אותו אל חיקה.

הציבור הזה הוא אתגר שהאחריות עליו - מוטלת על הכתפיים שלנו. הרצון להתחבר לעם ישראל נכון לא רק בערים או בדוכני ההסברה, הוא נכון גם ביחס למתרחש בישובים שלנו. אם ההתיישבות שלנו תהיה חדגונית, ולא תדע להתמודד עם מורכבויות חברתיות - היא תהיה הרבה פחות חזקה, והרבה פחות משמעותית בעיני הציבור הרחב.

מדובר באתגר לא פשוט, שכן לפעמים הרבה יותר קל דווקא עם החילוני שעל דלתו אנחנו מתדפקים במבצע פנים אל פנים מאשר עם העולה החדש שבדלת ממול או בישוב השכן. אבל לכידות חברתית פתיחות ויצירת שותפות עם קהילה רבת פנים היא מאחז רוחני לא פחות חשוב מזה שעל הגבעה.