הנתון המפחיד לפיו למעלה מ90% מתיקי הגירושין במדינת ישראל נפתחים ביוזמת נשים, איננו מעיד רק על הקלות שבה אשה בת זמננו יכולה לפתוח תיק גירושין. לא פחות מכך מעיד הנתון הזה כאלף עדים על הקשיים בהם נתונה האשה המודרנית בתוך המשפחה.
נניח לרגע לחברה החילונית שבה אשה יכולה לחיות חיי זוגיות גם ללא נישואין, ונתבונן בחברה הדתית בלבד. הרבה מאד נשים מוכנות לחיות כאמהות חד הוריות, בהעדר אהבה וזוגיות וללא בני זוג תומכים ולחיות בחברה המקדשת את המשפחתיות - שכל החיים החברתיים בה נעים בציר המשפחה והקהילה. במצב כזה קשה מאד לאם גרושה להסתדר ובכל זאת רבות מהן הולכות לעתיד הזה, בעיניים פקוחות, כי הוא עדיף בעיניהן על פני חיי הנישואין בו הן מצויות.
יש הרבה גורמים להאשים וסיבות רבות לדבר, אך קודם כל עלינו כגברים, להציב מראה מול פנינו.
במגזר הדתי שהוא שמרני מטבעו, עדיין הנשים הן המנהלות את משק הבית והגברים במקרה הטוב מסייעים בידן. אלא שבתנאים של היום לא יתכן לדרוש מאשה גם לטפל בילדים גם להחזיק את הבית וגם לפרנס ולנהל קרירה - והגבר ישב בחיבוק ידיים. נכון להיום, האשה מנהלת חיים כפולים ועבודתה לעולם איננה נגמרת. בבוקר היא מכינה את הילדים ויוצאת לעבודה כמו בעלה אחר כך חוזרת הביתה לעבודת הבית ואל הטיפול בילדים. מדובר במעגל חיים מלחיץ במיוחד שגורם למתח ולתסיסה מתמדת.
הרבה נשים מתלוננות על חייהן הקשים במסגרת הנישואין, אך שימו לב חברי הגברים, באופן די מפתיע בדרך כלל הן לא רוצות לפרק את הנישואין בגלל החיים הקשים. רובן היו מוכנות לסבול את העול אם היה להן פרגון, חום, קצת פינוק ומעט התחשבות. אחת מהסבות החוזרות ונשנות לפירוק משפחה על ידי נשים היא התחושה שהן בודדות, עזובות ונטושות. התחושה שהן אינן רעיות אהובות, אלא שפחות.
כאשר נישאנו, כולם מסביב דיברו על "ברית הנישואים". צר לי ידידי הגבר והאב. חיים כאלה אינם ברית אלא חוזה חד צדדי משפיל. חיים כאלה הם מתכון בטוח להתמרמרות ולערעור היחסים הזוגיים. אם האשה תהפוך לשפחה והבעל לאדון, אך טבעי הוא שביום מן הימים היא תשאף להשתחרר.
בן הזוג ואב המשפחה צריך להפנים את העובדה, שאם הוא שותף להכנסה הכלכלית מעבודתה של אשתו, עליו להיות שותף גם בניהול משק הבית. אם שותפים בכסף- שותפים גם בכביסה. במקביל עליו לזכור שאשתו היא אדם הזקוק לאהבה והערכה. האחריות לטיפוח הזוגיות מוטלת בראש ובראשונה עליו.
אדם שעובד במקום שבו ה"בוס" רודה בו, משפיל אותו, נותן לו לעבוד עד כלות כוחותיו ללא כל הערכה מצידו ובוודאי ללא תשלום הוגן, גורם לכך שהוא יתפטר. במשפחה זה אותו דבר, רק שאז האשה לא מתפטרת - היא מתגרשת.
לכן , שנס את מותניך חבר, ותתחיל לעבוד גם בבית. כך, לא רק בכדי להקל על עבודתה הכפולה של רעייתך, אלא גם כדי לשדר לה שהיא איננה דבר המובן מאליו.
אינני חשוד על נהיה אחר הפמיניזם, ודעתי לא השתבשה באופן פתאומי. הייתי ונותרתי מתנגד חריף להשתלטות הפמיניסטית על מקדש המשפחה. מדובר באסון, שכולנו, נשים וגברים כאחד, עוד נצטער עליו.
הסבה להתנגדותי העזה היא ההשקפה שעומדת בבסיס הפמיניזם. חשיבה מגדרית המעצימה מין אחד, ואישיות אחת באופן עצמאי בלבד. כל זה במסגרת המשפחה, בה יש לחשוב באופן משותף ומשתף. משפחה בנויה על הסכמות ועל חיים הרמוניים שנעים בשני צירים מקבילים. הציר הזוגי - גבר ואשה, ובמקביל לו - הציר המשולש אב אם וילד.
אמנם תודה לאל, אין תנועה שוביניסטית. אך לו היתה, הייתי מתנגד לה באותה מידה. בינתיים יש גילויים שוביניסטיים ואורח חיים שוביניסטי שצריך להלחם בהם באותה עוצמה.
זה הזמן לחשוב משפחה. זה הזמן לשיתוף אמיתי בין בני הזוג. היום יותר מתמיד על הבעל והאב להיכנס אל תוך המשפחה. האחריות שלנו כגברים, בעלים ואבות היא לקחת אחריות מלאה על חיי הזוגיות והמשפחה יחד עם בת הזוג.
חיי שיתוף אמיתיים ושוויוניים, אינם פמיניזם אלא בדיוק ההיפך ממנו. הן שואפות ל"שחרור האשה מכבלי המשפחה" אנחנו שואפים לאחריות הדדית ומשותפת, בה לא הגבר ולא האשה צריכים לחוש משוחררים - כי אם מחויבים, ואפילו "כבולים", אבל שניהם זה לצד זה, יחדיו.
חגי סרי אב לארבעה ילדים ונשוי בשנית. מגשר, ומרצה לעניני זוגיות ומשפחה. יו"ר "אבות" ארגון לקידום האבהות והמשפחה.